מאגר סיפורי מורשת

אילנה טביב נולדה בעיר הבירה צנעא בכפר קטן שבתימן יחד עם משפחתה. כל חייה הייתה יתומה ולא יודעת עד היום את שמם של הוריה ואת תאריך לידתה האמיתי. אבא נפטר ממחלה ואת אמא שלה הרעילו בזמן שהייתה בהריון. מכיוון שהיא ואחיה גדלו בתור יתומים והייתה שם את גזירת היתומים בתימן, מי שגידל אותם היו הסבא והסבתא שלה.

את החגים בתימן כל משפחה הייתה חוגגת לבד, כל המשפחה המצומצמת היו מתאספים ביחד בבית אחד בשולחן אחד גדול. בעבר לא היה להם סכו"ם או כיסאות, אז כולם היו יושבים על כריות על הריצפה מסביב לשולחן ואוכלים בידיים.

באזור שבו היא חיה גם ערבים וגם יהודים חיו ביחד בשלום, לא היו שום בעיות או שנאה וכל אחד חי את החיים שלו. לא היו אזורים מופרדים של ערבים לבד ויהודים לבד. הערבים היו השכנים שלהם ואפילו כשהיו שומעים שיש לערבים חגיגות או חגים, בתור ילדים קטנים היהודים היו יוצאים ומסתכלים על המנהגים שלהם ולא היו שום בעיות אלא ההפך, אחד מכבד את השני.

סיבת העלייה לארץ ישראל

סבא רבא של אילנה, מצד האבא, עלה עם קבוצות עלייה לארץ רגלית עד שהגיעו לירושלים לכותל המערבי ב״סילוואן״, והחליטו לעבור לגור שם. בסילוואן הם אלה שהקימו את הבתים, הקימו ספרי תורה וגם לסבא רבא שלה היו ספרי תורה על שמו. כאשר הוא נפטר הוא השאיר ירושה לסבא שלה שנמצא איתה בתימן ומגדל אותה שכשהוא יגיע בשלום לירושלים הוא ידע לפנות בסילוואן לאנשים שם ויעבירו לו את הספר תורה של אבא שלו. לכן החליטו לעלות לארץ, כדי לקבל את הירושה של הסבא רבה.

סיפור העלייה ארצה

בשנת 1948 יצאה שמועה שיכולים בתאריך של השנה הזאת לעלות לעיר ״שיח עותמאן״ שבתימן ומשם יטיסו אותם דרך המחתרת לארץ ישראל. אילנה עלתה לארץ עם אחיה, סבא שלה, הדוד והדודה והילדים שלהם. העלייה הייתה קשה, בהתחלה העלייה הייתה רגלית, ואז בגלל שלא רצו שיהיה קשה לילדים סבא שלה השכיר חמורים בדרך.

את הנהרות והנחלים בזמן העלייה הילדים לא יכלו ללכת לבד, אז הילדים תמיד היו על הכתפיים של אחד ההורים עד שהיו עוברים את הנהר.

הם היו עוברים מכפר לכפר בדרכים אבל כדי להיכנס לכפרים אנשי הכפר היו מעמידים אותם בכניסה ואומרים להם שצריך לשלם כדי לעבור, לכן סבא שלה אירגן מראש שתמיד יהיה להם כסף בכיס למקרה שתהיה תקלה או שיבקשו מהם לשלם. בשבתות הם היו עוצרים במקומות בהם יש בתי כנסת קרובים או אזורים מלאים ביהודים ואנשי הכפר היהודים היו מארחים את כולם, דואגים להם לאוכל ומקום לישון עד למוצאי שבת ומשם היו ממשיכים בדרכם כדי להגיע לעיר ״שיח עותמאן״.

העלייה הייתה צריכה להיות בשקט מכיוון שהערבים באזור ובעיר ״שיח עותמאן״ לא היו כמו באזור שהייתה גרה בו פעם, הם לא שמרו על כבוד ולא אהבו את היהודים. לכן כשהיו ימים שהיו לוקחים אותם במשאיות מכפר לכפר, הם היו נוסעים רק בלילות, כדי שלא ידעו איך הגיעו כל היהודים לשם.

בזמן העלייה אילנה ומשפחתה עצרו לתקופה קצרה בבית כנסת במקום שמאוד קרוב לעיר ״שיח עותמאן״. הדודה ואחיה של אילנה החליטו לא להמשיך לעלייה ולחזור לתימן לכפר שבו הם גרו תמיד, וסבא שלה החליט להתקדם לבד ביחד עם קבוצה אחרת שהמשיכה בנתיים.

בכניסה לעיר ״שיח עותמאן״ סבא שלה לא הרגיש טוב ולא יכל כבר ללכת, ולאחר מכן הוא נפטר, לכן הוא לא זכה לקבל את הירושה של אבא שלו והיה צריך להודיע לאילנה ומשפחתה על פטירתו.

כאשר הודיעו להם שהסבא נפטר, הדוד שלה הבין שהוא הבא בתור שאמור לקבל את הירושה ובנוסף היה צריך לאמץ את אילנה ואת אחיה מכיוון ששוב הם נשארו יתומים. בגלל פטירתו של הסבא, הדוד היה צריך ללכת ולהתאבל עליו ובגלל שכל התמנים הכירו את כולם בזמן העלייה אז בזמן שהוא הלך להתאבל משפחות אחרות שמרו על אילנה ועל אחיה עד שהוא חזר.

לאחר שהדוד חזר מהאבל הודיעו להם שהם נתקעו, המטוסים כבר יצאו אל הארץ ואלה שהיו לפניהם הספיקו לצאת באוניות האחרונות של העלייה דרך מצרים. מכיוון שאין יותר עלייה לארץ לא היה להם מה לעשות ולכן היו חייבים כבר לעבור לגור שם. בעיר ״שיח עותמאן״ הם נאלצו לגור במפעלים נטושים של בדים שהיו מסביב לעיר (לא בתוכה), מאז שעברו לגור שם התנאים כבר לא היו טובים.

במפעלים כל משפחה תפסה פינה לעצמה, ומכיוון שהסבא נפטר כבר לא היה מי שידאג להם ולא היה להם מספיק אוכל ולכן נאלצו לאכול ממה שיש ובלי תלונות. לאחר כמה שנים שגרו שם, יצאה שמועה שכל יהודי שימצאו צריך להתנקם בו. גם בעיר שיח עותמאן היו ערבים שחלקם עזרו ליהודים והיו תמיד מזהירים את הילדים שיברחו לבתים ושרוצים להרוג אותם.

במפעלים לא היה להם תריסים, היו רק סורגים ולכן היה מסוכן להתחבא שם מפני הערבים. לאחר תקופה סוף סוף יהודים רבים שמעו שמועה על מחתרת נוספת של עלייה לארץ ישראל מחנה צבאי ששכר ארגון הג'וינט והוא עבר הסבה למחנה עולים שנקרא ״מחנה גאולה״. איך שהם הגיעו למחנה הכל כבר היה סגור והם נאלצו לחזור למפעלים ליום שלמחרת. בינתיים מודיעים להם מהצד השני שהערבים הורגים, מתעללים וחוטפים יהודים רבים.

למחרת באים חיילים מהמחנה הצבאי להציל את היהודים שנמצאים במפעלים וכולם היו צריכים לעלות מהר למשאיות. הדוד והילדים שלו לא הספיקו לעלות למשאיות וסבתא שלי נשארה לבד במשאית עם משפחות זרות ששמרו עליה שם בינתיים.

המשאיות נסעו והערבים פלשו אל תוך המפעלים (שם הדוד והילדים נמצאים). את הילדים חטפו ואת הדוד הם חשבו שהם הצליחו להרוג אבל בסוף הוא ניצל וברח משם אל המחנה. שם הוא מצא שוב את אילנה. לאחר כמה זמן הודיעו במחנה שהטיסה הראשונה בסוף שנת 1948 היא רק ליתומים אז אילנה עלתה לטיסה ראשונה לבד ולאחר מכן בתחילת שנת 1949 שאר העולים מתימן כולם יעלו על טיסה שתצא אחריה.

ההגעה לארץ ישראל

כשאילנה הגיעה לארץ עם שאר היתומים חילקו אותם לארבע קיבוצים דתיים בעמק בית שאן: שדה אליהו, שלוחות, עין הנצי״ב וטירת צבי. שם הם כיוונו אותה להיות בתור אחות, היו נותנים לה הסברים והיא מאוד אהבה את זה ותמיד הסתפקה במועט גם אחרי שעלתה לארץ. אבל בשנת 1949 לאחר שהטיסה השניה נחתה, אילנה התאחדה יחד עם הדוד שלה ואחיה שהגיע גם אל המחנה בסוף.

ולאחר שהם נחתו מהטיסה, הם הכריחו אותה לעבור מהקיבוץ ולגור איתם אילנה נאלצה לעבור לגור במדרך עוז ולא המשיכה ללמוד שם בתור אחות. אילנה אמנם לא לקחה חלק בהקמת המדינה בגלל שהייתה עוד קטנה ולא היה לה שום ידע כי רק התחילה ללמוד כשעלתה לארץ מתימן, אבל כן נתנה את תרומתה בקיבוצים שטיפלה בחולים.

הזוית האישית

הנכדה אדווה: התכנית הייתה חוויה מגבשת לי ולסבתא, וזה הרחיב את הידע שלי על העבר של סבתא שלי ועל המשפחה שלי.