מאגר סיפורי מורשת

שמי שמעון בן הרוש, נולדתי בשנת 1950 בעיר רבאט, עיר הבירה של מרוקו. אני סבא של מיקה בן הרוש, עמה אני משתתף השנה בתכנית הקשר הרב דורי. אבי, דוד בן הרוש, היה במקצועו שען וצורף. אמי הייתה עקרת בית, אני הבכור מתשעה ילדים.

עלינו לארץ ישראל בשנת 1956. העלייה הייתה דרך צרפת, בגלל סירוב שלטונות מרוקו לעליית יהודים לארץ ישראל. שהינו בצרפת במחנה מעבר, זה היה מחנה אוהלים בשלג, לא היינו מורגלים לכך.

החוויה שהכי זכורה לי במסע העלייה לארץ ישראל הייתה עם הגיענו לחוף ממול לנמל חיפה, המחזה שראינו מהאונייה היה של חיפה והר הכרמל מוארים. ההתרגשות הייתה גדולה – להגיע לארץ ישראל שחלמו עליה דורות, גם הוריי.

לפני עגינת האנייה עלו אנשי משרד הקליטה והביאו איתם כובעי ליצנים ורעשנים – כך ידענו שהגענו בחג הפורים. עם הגעתנו לנמל חיפה נלקחנו  והוסענו על גבי משאיות לעיירה שדרות שהייתה מקבץ של פחונים (מבנים מפח) ובהם מספר מיטות שנקראו "מיטת סוכנות". המקום היה ללא תשתיות מים וחשמל. קיבלנו פחון קטן במרכז, ליד מקבץ פחונים ששימש כשירותים (בתי שימוש).

לאחר מספר ימים של סבל החליטו הוריי לעזוב את המקום ונסעו לחיפה לגור עם משפחה שגרה בחיפה. אבי החל למכור שעונים ותכשיטי זהב שהעלה לארץ ממרוקו ובכסף זה קנה בית קטן בוואדי סליב, בתים שנקראו "רכוש נטוש".

חנות השעונים של אבי

אחד השעונים שנשאר אחרון מהעסק של אבי היה שעון קיר שנחשב למהודר ומודרני לימים של אז, הוא נשאר כמזכרת והיום הוא ברשותי ויעבור לדור הבא. שעון זה משמיע צלילים בכל רבע שעה או בכל שעה עגולה שאפשר לכוון, השעון נמתח על ידי קפיץ ויש למתוח את הקפיץ מדי כמה ימים.

השעון שנשאר מהעסק של אבי

הזוית האישית

מיקה הנכדה המתעדת: היה לי מאוד מהנה לעבוד עם סבי במסגרת התכנית.

סבא שמעון: שמחתי לעשות את התיעוד עם נכדתי ולהראות לה את תהליך הקליטה שלנו בארץ.