מאגר סיפורי מורשת

בס"ד

אני מליחי שלמה בן להורים זכריה ושרה מליחי. נולדתי בתימן בשנת 1946, אנחנו 5 אחים ואני הצעיר מאחיי. אבי היה מלמד בתימן ילדים קטנים (מורי), תינוקות של בית רבן. הוא היה הולך ברגל מכפר לכפר והיה בא הביתה בין חג לחג. לדוגמא מפסח עד ראש השנה, כך שכל 6 חודשים הייתי רואה את אבא וכך חוזר חלילה.

בשנת 1949, כשהייתי בן 3, הייתה עלייה לארץ ישראל שנקראה "כנפי נשרים". כשירדנו מהמטוס לקחו אותנו ישירות למעברה בראש העין. כעבור 6-7 חודשים העבירו אותנו למרגלות מושב אלישיב. כעבור 6-7 חודשים העבירו אותנו שוב למעברה שנקראה גבעת חיים ונשארנו שם לתקופה של כשלוש שנים.

החיים במעברה היו לא פשוטים בכלל, היה מאוד קשה. המזון שקיבלנו היה בהקצבה לדוגמא: ביצה אחת היינו צריכים לחלק לשני אנשים, היו תלושי מזון לפי מספר האנשים בבית, לא היה חשמל, לא מקלחות, לא שירותים. בשנת 1950 ירד שלג במעברה וכמה אוהלים לא עמדו בלחץ עד שקרסו. האור שהיה בבית היה צנצנת זכוכית שבתוכה פתיליה ששואבת נפט לבערה של אש. בשר לא היה זמין כמו היום, במקום זה קיבלנו קפסולות של שמן דגים. החיים במעברה לא היו קלים אבל קיבלנו את זה באהבה, לא היה סל קליטה, לא בתים כמו שקיבלו בעליות יותר מאוחרות.

בשנת 1954 עברנו לגור באליכין, מעין שיכון עובדים. למי שהיה כסף לקח הלוואה מחברה שנקראה "גב-ים" ויכול היה לרכוש דירה בת חדר וחצי עם מטבח קטן ומקלחת אשר היו בה מים קרים. היה מצב שברחוב אחד גרו שתי משפחות בלבד. לא היה חשמל וכבישים. את הכביסה היו שמים בתוך כלי גדול מפח שנקרא דוד שבתוכו שמים מים עם שבבי סבון. את הדוד היו מניחים על פרימוס ומרתיחים את המים עם הבגדים בתוכו, לאחר מכן היינו משפשפים את הבגדים על קרש עץ שיהיו נקיים. זאת הייתה "מכונת הכביסה" שלנו.

בשנת 1956 היה "מבצע קדש"  והייתה האפלה, חושך מוחלט, לא היו ממ"דים ושום מקום לחסות בו. את החדשות שמענו ברדיו שהיה מופעל ע"י מצבר של מכונית. בלילות היו מגיעים תנים עד החלון ומייללים בקול חזק וכילד מאוד פחדתי. סיימתי שמונה שנות לימוד בבית ספר באליכין. בבית הספר לא היה חשמל, מזגן או תנור חימום. הכיתות היו עשויות מעץ.

הוריי עבדו בכל מיני עבודות מזדמנות, בחקלאות, ובקטיף תפוזים במושבים שבסביבה ובקיבוצים. בחופשים שהיו מבית הספר הלכתי לעבוד בכל מיני עבודות כמו קטיף תפוחי עץ, הוצאת בוטנים, הוצאת תפוחי אדמה ושאר עבודות כדי שיהיה לי דמי כיס. למדתי שנתיים בבית ספר עמל בחדרה אבל לא סיימתי תיכון.

בשנת 1963 כשהייתי בגיל 17.5 התגייסתי לצבא ושירתי שנתיים וחצי. לאחר השירות עבדתי במפעל "העוגן פלסט" בקיבוץ העוגן, לתקופה של 25 שנה. לאחר מכן עבדתי כשמונה שנים בישיבת בני עקיבא בכפר הרוא"ה ואחר כך עבדתי במועצה מקומית אליכין כ-18 שנה עד שיצאתי לפנסיה.

בשנים שבהם עבדתי בקיבוץ העוגן, שיחקתי בכמה ענפי ספורט. כדורגל הפועל אליכין, כדור עף הפועל אליכין, טניס שולחן, הרמת משקולות, מרוצי שליחים. המשחקים היו ללא רווח כספי. היום שחקנים בענפי הספורט השונים מקבלים כסף ומימון לציוד אבל אנחנו רכשנו את כל הציוד והמדים מכספנו האישי.

בשנת 1975 התחתנתי עם מזל רעייתי ונולדו לנו ארבעה ילדים: בועז, רותם, עודד והדס (אמא של אמיתי) והיום יש לנו 13 נכדים. ילדיי מסודרים, אני פנסיונר עובד כעצמאי, טוב לי לקום בבוקר ולדעת שיש למה לקום.

הזוית האישית

נהנו מזמן האיכות שניתן לנו במסגרת ההשתתפות בתוכנית. מאחלים אחד לשני בריאות וחיים טובים.

סבא שלמה במסר לדור הצעיר: "אני מאחל לכל אחד ואחת בריאות, שלום והצלחה. שיהיה שלום ביננו ושנדע לכבד איש את רעיהו. שיהיה שלום בארץ ובעולם. אין לנו מדינה אחרת ואנחנו צריכים לשמור עליה. נחבק את צה"ל, זרועות הביטחון ומשטרת ישראל."