מאגר סיפורי מורשת

שמי אמנון רז, נולדתי בתימן בעיר קטנה ששמה רדאי. התייתמתי מאמי בגיל שנה ואת אבי לא הכרתי עד שהגענו ארצה. אבי נאלץ בגלל פרנסה להגר לעדן ולשמש שם כרב של הקהילה היהודית. מדי חודש היה אבי שולח לנו כסף לצורך מחייה.

כבן של רב התחלתי ללמוד בחיידר מגיל 3. היינו לומדים מבוקר עד ערב ולאחר הלימודים היינו הולכים ללמוד אצל מורה פרטי שהיה גם האפוטרופוס עלינו מטעם אבינו. הלימודים היינו מאוד אינטנסיביים. היה עליי ללמוד מספר פרקים בעל פה מדי שבוע ובסוף השבוע לדקלם אותם בפני הרבי. אם חס ושלום הייתה לי שגיאה, הייתי מקבל מכת שוט. באחד הימים היו לי חמש שגיאות והרבי החליט לתלות אותי מהתקרה. זה היה ביום שישי וכך נשארתי כל הלילה עד יום שבת. ביום שבת הוביל אותי קשור ברחבי העיר בשביל יראו ויראו.

ביום ראשון לאחר האירוע הזה יצאה שיירה של גמלים וחמורים לארץ, אני הסתתרתי באחד הארגזים על אחד הגמלים וכאשר החשיך, חשפתי את עצמי. מנהיג השיירה לא היה יכול להחזיר אותי חזרה לעיירה מכיוון שכבר התרחקנו מאוד מהעיירה. לפני שהגענו לשם ניסיתי לרדת מהגמל ונפלתי על רגלי, קיבלתי פצע שהזדהם וגרם לי ייסורים רבים.

בתאעז מנהיג השיירה שכר משאית והעלה את השיירה למשאית בדרך לעדן. באותם ימים שודדים הסתובבו בדרכים ובאחד הימים גנבו השודדים את כל דברי הכסף והזהב שהיו ברשות האנשים.

כעבור כמה ימים הגענו לעדן ושם שיכנו אותנו במחנה עולים בתוך אוהלים. במשך מספר חודשים סבלתי מהפצע המזוהם מכיוון שלא הצליחו לרפא אותו. כעבור מספר חודשים הודיעו לנו שאנחנו נוסעים לישראל במסגרת מבצע "על כנפי נשרים" (באמצעות מטוס). הגענו לשדה התעופה של עדן ואנשי הסוכנות ביקשו מהעולים להשאיר את כל דברי הכסף והזהב שהיו ברשותם על הקרקע, בטענה שהמטוס כבד מדי וזה יגרום למטוס לקרוס. למרבה הצער העולים היו צריכים להשאיר את כל רכושם ששרד את השדידה.

כעבור מספר שעות הגענו לישראל למחנה העולים בעין שמר. שוכנו באוהלים, אני התגוררתי אצל משפחה שעלתה איתנו מתימן, הייתי אז בן 7. אנשי הסוכנות לא ידעו מה לעשות איתי ולבסוף שלחו אותי למשפחה אומנת שגרו בגליל. היינו שישה ילדים אצל המשפחה הזו, גרנו אצלם במשך שישה חודשים. במהלך ששת החודשים ששהינו אצל המשפחה הזו לא התקלחנו, וכתוצאה מכך קיבלתי את מחלת הגזזת. בשל הסבל הרב שסבלנו במשפחת האומנה, החלטנו כל ששת הילדים לצאת אל הכביש ולרגום את המכוניות העוברות באבנים בכדי שישימו לב אלינו וכך היה. המשטרה הגיעה ולקחה את כולנו למשרדי הסוכנות בחיפה.

גם כאן לא ידעו מה לעשות אתנו וביקשתי מהם לקחת אותי למשפחה שהתארחנו אצלה כשעלינו לארץ באלישיב. גרתי שם במשך חודש ואז הסתבר לי שאחיותיי עלו לארץ, וביקשתי להגיע אליהן. גרתי איתן במשך כמה חודשים ובזמן הזה פניתי לסוכנות בבקשה להכניס אותי לפנימיה. בשל היותי צעיר מדי סירבה הסוכנות. עקב כך נאלצתי לזייף את תעודת העולה שלי ולהעלות את גילי המוצהר. לאחר דין ודברים, הסכימה הסוכנות להכניס אותי לפנימיית מאיר-שפייה, שם שהה גם אחי הגדול, שלום.

בשפייה למדתי עד כיתה י' בבית הספר שהיה מוסד חקלאי ללא תעודת בגרות. אז החלטתי לנסוע להדסים, על מנת ללמוד שם ולקבל תעודת בגרות. נפגשתי עם מנהל הפנימיה והוא אמר לי שהוא לא יכול לקבל אותי, מכיוון שלא ידעתי אנגלית. הצעתי לו עסקה, על פיה אני אלמד בחודשי הקיץ אנגלית, ואם אעמוד בבחינה, הפנימיה תקבל אותי ותעניק לי מלגת לימודים. המנהל התפעל מחוצפתי והסכים לעסקה.

התחלתי ללמוד אנגלית במסגרת בית ספר ברליץ בהתכתבות (מרחוק). לאחר חודשים של לימוד אינטנסיבי הכנתי מספר חיבורים ולמדתי אותם בעל פה. הגעתי להדסים לבחינה ואת אחד החיבורים שילבתי בבחינה עצמה וקיבלתי 90. מנהל בית הספר לא האמין וביקש לדעת איך קיבלתי ציון גבוה שכזה, ועניתי לו שעשיתי עסקה עם מנהל הפנימיה ועסקה צריך לקיים.

במהלך השנה הוכחתי את עצמי כתלמיד טוב ולאחר סיום התיכון קיבלתי תעודת בגרות טובה ופרס מנשיא המדינה על הישגי בלימודים. בתום התיכון התגייסתי לצה"ל, שירתי כשנתיים וחצי. בתום השירות הלכתי לאוניברסיטה וסיימתי שני תארים.

הזוית האישית

טליה: תיעוד הסיפור שלי ושל סבי הייתה חוויה מעניינת, כיפית ומצחיקה. נהנינו לכתוב ולתעד את הסיפור של סבי ולבלות זמן יחד. היינו רוצים לאחל אחד לשני שנמשיך ושנהיה יחד לעוד שנים רבות של אהבה תמיכה שמחה ושנמשיך ונחלוק חוויות יחד לתמיד.