מאגר סיפורי מורשת

העלייה לישראל – הזיכרון הראשון פרוסת לחם ומרגרינה

נולדתי בתימן בשנת 1944 (נולדתי בשנת 1946, בטעות רשמו לי 1944), כשהייתי כבת שלוש עליתי עם משפחתי לישראל בעלייה הגדולה של יהודי תימן בשנת 1949 – מבצע על כנפי נשרים. תחילה הועברנו למחנה חשד, מחנה מעבר בתימן לשם הועברו העולים עד להגעת המטוסים מישראל. אני זוכרת את המטוס, ישבנו על הרצפה המטוס היה מלא וצפוף.

בהגיענו לארץ הדבר הראשונה שאני זוכרת זה פרוסת לחם המרגרינה וביצה קשה, שנאתי את המרגרינה עד היום אני לא יכולה לאכול מרגרינה….

לאחר מכן העבירו אותנו למחנה העולים בעתלית, שם הינו שם תקופה מסוימת לא זכור לי בדיוק כמה זמן. שוכנו בצריף גדול וארוך שהכיל כמה משפחות, שגרו יחד וישנו שם על מיטות סוכנות עם מזרוני קש. אבי ואחיותי הגדולות הביאו מהמטבח המרכזי מזון, אותו חילקו לעולים בהקצבה. אותי לקחו לגן או מעון יחד עם אחי יעקב. אני זוכרת את אחי, התינוק יצחק שחלה ונלקח לבית חולים, אבי שמר עליו כל אותה העת. זיכרון נוסף שיש לי מתקופה זו, שהלכתי עם אחיותי הגדולות לאכול ענבים בכרם, קטפנו ענבים ללא רשות והשומרים שם היו רודפים אחרינו וברחנו מהר.

אחרי התקופה במחנה המעבר בעתלית עברנו לגור בקריית שמונה, שם גרנו כמה שנים. שיכנו אותנו בבית ערבי גדול, היינו יחד כל בני המשפחות שלנו יחד (כל הקרובים), רק מאוחר יותר פיזרו אותנו למבנים קבועים. אבי קיבל את ניהול הרבנות הראשית בקריית שמונה, הם נתנו לו מבנה של בית ערבי גדול מאד ושם הוא גם הקים את בית הכנסת.

בהתחלה הורי עבדו קשה מאד בסלילת כבישים. התפקיד של אמי היה לשבור את האבנים הגדולות שנאספו לאבנים קטנות, לחצץ. אבי שהיה משכיל וידע קרוא וכתוב היה מנהל העבודה בכביש שנסלל שם. אני זוכרת שאחיותיי הגדולות התלוננו ושאלו: מדוע אנחנו רחוקים מיקירינו? אבי אמר להן שאין ברירה וצריך להתפרנס. אני זוכרת מילדותי שם ימים קרים מאוד בחורף, רוחות עזות ובקיץ סבלנו מהחום ומהיתושים. בכל אותה התקופה, גל העלייה נמשך ובכל יום המשיכו להגיע עוד ועוד עולים רבים מכל העדות וממדינות שונות – כולם שוכנו בפחונים. בדרך שלא ידועה לי, אבי התארגן ווהצליח לקבל ניהול של מפעל קטן לייצור מחצלות ואמי עברה לעבוד שם איתו.

חוויה כואבת שזכורה לי עד היום מתקופה זו, שבאחד הימים לקחו אותי ואת שתיים מאחיותיי וגילחו את שיער ראשנו הבריא ונלקחנו  בקרחת לקבל הקרנה נגד מחלת הגזזת. זכור לי שזה היה באיזה בית שהיה בו אור בוהק ומיטה לבנה, השכיבו אותי על הגב וביקשו ממני לא לזוז ולא להניד עפעף, ולחצו לי באיזה משהו כבד על הצד, ואני הייתי קטנה ולא יכולתי למצמץ בעיניים, רק להביט למעלה. אחר כך מרחו לי את הקרקפת במשהו, דמוי גריז, משחה ועטפו לי את הראש בבד לבן, כמו כדור לבן. לאחר הטיפולים, כשגדל השער, השיער שלי כבר לא היה אותו הדבר, הוא הפך לדליל יותר. ההשלכות של הטיפול שקיבלתי אז, ניכרות עד היום ולצערי היו מקרים שהסתיימו גם במות.

אבי, כפי שסיפרתי שהיה רב בקהילה וניהל את בית הכנסת, גייס את חבריו ומכריו התימנים שגרו עמו בקריית שמונה ויחד הם התארגנו ופעלו במטרה להקים מושב חדש בצפון. בחצר ביתנו כבר היו לנו עיזים שנתנו חלב ועופות כך שהכרנו כבר עולם החי והמשק.

אני הלכתי לגן ואחר כך למדתי בקריית שמונה, בכתות א' וב'. קיבלת תעודת הצטיינות והקפיצו אותי ישר לכיתה ד'.

מייסדי מושב שער אפרים

אבי המשיך בקדחנות להמריץ את החברים בבית הכנסת ומאמציו נשאו פרי והם הקימו את המושב "שער אפרים" אשר במשולש. אבי הוא ממיסדי המושב שהתחילו ליישב אותו בקיץ 1953, הוא וחבריו כולם מעולי תימן שהגיעו מקריית שמונה. הוקמו שם בהתחלה כמה משקים חקלאיים והם קבלו שטחי אדמה. רק כמה שנים לאחר מכן התחילו לסלול במושב דרכים וכבישים.

במושב החדש, גרנו בצריפים, הריצפה בצריף הייתה האדמה, והרבה פעמים המיטת שלנו היו שוקעות באדמה, ובכל פעם שמנו אבנים מתחת לרגלי המיטות כדי שהן לא ישקעו. התנאים הי קשים מאד. לא היו שבילים ולא כבישים לא היו שירותי קהילה – הכל התחיל  מחדש. בתחילה הורי גידלו את העיזים שהבאנו איתנו מקריית שמונה, עליהן הצטרפו אחר כך, לולי תרנגולת, אותן גידלנו באופן זמני עד שהתחלנו  להקים את הרפת עם הפרות – הרפת שהוקמה בהמשך.

בנעורי חולבת את הפרות במשק שלנו במושב שער אפרים, קוצרת חציר ומאכילה את הפרות בשוקת

לאט לאט בנינו את בית הקבע שלנו והתנאים השתפרו, אך אז באה עלינו צרה חדשה מחלת הפה והטלפיים, שהכחידה את מרבית העדר. למזלנו, היו לנו העיזים שהבאנו מקריית שמונה והן לא נדבקו במחלה, אחר כך חוסנו הפרות וכך התפתחה הרפת שלנו וגם של החברים הנוספים במושב.

אבי היה מזכיר פנים והחוץ ביישוב, במהלך כל תהליך ההקמה וההתארגנות ורק כאשר כולם היו מסודרים לגמרי הוא ביקש שיבחרו מזכיר חדש והוא המשיך בתפקידו כרב ונשאר הרב המקומי והסביבתי של כל יישובי הסביבה שקיבלו ממנו את שרותי הרבנות הראשית עד שלכל ישוב שצמח נבחר רב לכל יישוב ויישוב.

במושב שער אפריים עברה עלי ילדותי, החל מכתה ג'. בשנת העשור למדינת ישראל סיימתי בית ספר עממי, ועברתי את המבחנים לקבלה לתיכון בכל בתי הספר: בר אילן נתניה, עמל נתניה ופנימיית עיינות – את כל המבחנים עברתי בהצלחה. לצערי, בזמנים ההם לא הייתה תחבורה למושב, הייתה רק משאית אחת שהביאה סחורה ולקחה סחורה החוצה ולא הייתה דרך לנסוע לבית הספר בכל יום וכך חלומי להמשיך את לימודי נגנז. להתגייס כמובן לא יכולתי כנערה ממשפחה דתית והמשכתי לעבוד במשק המשפחתי שלנו. (ראה סרטון סיפור לשכת  הגוס למטה)

 תלמידה מצטיינת – התעודות שלי מבית הספר היסודי ממלכתי-דתי שער אפריים

עם פנימיית עיינות היתה לאבי בעיה, כיוון שזו היתה פנימיה לא דתית. חזרתי להמשיך לעבוד במשק. עבדתי גם כשלוש שנים בתור סייעת לגננת, ועזרתי במשק המשפחתי עד שאבי הביא עוזר לעבודה במשק שגר אצלנו.

כשקבלתי את צו הגיוס, אבי שלח אותי כמובן ואמר לי לגשת לשם ולומר בהצהרה שאני דתייה. הקשבתי לאבי וכך היה, הצהרתי שאני דתייה וכך קבלתי פטור מגיוס. ח זרתי לעבוד במושב שלי. חלפו שנתיים וכבר הייתי בת 20, כל החברות שלי כבר היו נשואות ועם ילדים, אז בת 20 נחשבה ל"זקנה". ואבי תמיד אמר לי: "אל דאגה, תראי שהחתן שלך, יבוא לכאן לביתך…"

המפגש עם בחיר ליבי – והמעבר לגני תקווה

בגיל 18 הלכתי ללשכת הגיוס וכמובן שאבי הרב לא נתן לבנותיו להתגייס. שלחו אותי ללשכת הגיוס כדי להצהיר על כך שאני דתיה וכך עשיתי וקיבלתי פטור משירות צבאי.

באותו ליום, הגעתי ללשכת הגיוס, בפתח תקווה, ישבתי ברחוב  ליד בניין של לשכת הגיוס, שם היו עוד בנות דתיות שעמדו בתור והמתינו לתורן להצהיר שהן דתיות. ישבתי בחוץ המתנתי לתורי, והבטתי ברחובות מסביב לתומי ומחשבתי נדדה, ראיתי בעיני רוחי את עצמי, נושאת סל בידי והולכת בין החנויות בפתח תקוה ועורכת קניות, רק הקריאה של הפקח, להיכנס  כי תורי להצהרה היגיע, העירה אותי מהזיותיי.

 בגיל 16 לערך

שנתיים אחרי ההצהרה וחלום שלי, הגיעו למושב שבו גרתי שני גברים, ניסים בן מושב שלי, ממכרי וחבר שלו שאול רצון, שגר בגני תקווה. שניהם היו חיילים במשמר הגבול. הם ביקשו ממני להתלוות אליהםולהראות להם היכן חברתי דליה, גרה במושב, מפני ששאול רצון רוצה להכיר אותה, אולם, אחרי ששאול רצון פגש אותי, באותו רגע הוא כבר לא הלך לראות את אותה בחורה שאותה תיכנן לפגוש – כך הכרנו. שאול התעקש לפגוש את אבי ולספר לו שהוא חבר שלי עוד מזמן.

זהו סיפור אמיתי – החלומות והדמיון שלי שהפכו למציאות.

זיכרונות מגני תקווה של פעם

כאשר הוא סיפור לי שמקום מגוריו הוא ב"גני תקוה" ראיתי שוב בדמיוני את העיר גני תקוה, כולה פורחת, ירוקה עם עצים ופרחים וצמחים ברחובות – בדיוק כפי שהיא היום, לא כפי שהיא הייתה אז מעברה שכולה חולות וצריפים.  וכך כעבור מספר חודשים, כשהייתי כבר בת 20 התחתנו ועברתי לגור עמו  – מאז אני כבר 58 שנה תושבת גני תקווה, בזכותו של בעלי שאול רצון.

 אני ושאול רצון ביום נישואינו

חמי, אביו של שאול מחזיק את בתנו הבכורה בצריף בגני תקווה. (משמאל) חמותי, אמו של שאול משקה את הגינה בחצר צריפנו 

בגני תקווה בנינו את משפחתנו היפה, ילדינו נולדו פה, הלכו לגנים ולבתי הספר. היישוב הקטן עם  הצריפים השוודיים הפך ברבות הימים ליישוב צומח ופורח שנעים לגור בו. הילדים בגרו, גדלו ונישאו והקימו גם הם משפחות.

בתי הבכורה בבית הספר הראשון בגני תקווה (עומדת לפני אחרונה משמאל)

במהלך כל שנותי המבוגרות אני חברה במועדון ביתנו, פעילה בקהילה. בין התחביבים האהובים עלי הוא משחק – שיחקתי בהרבה הצגות במהלך השנים ותמיד השתתפתי והייתי פעילה ביוזמות המבורכות שחיי הקהילה ומועדון ביתנו  אירגנו ומארגנים עבורנו כמו גם את תכנית הקשר הרב דורי הנפלאה והקשר עם התלמידים, בני הדור הצעיר, בגני תקווה, שממש שמחים לשמוע מאיתנו סיפורים על גני תקווה של פעם….

מירי רצו רצון מספרת על הרצון להתגייס ואיסור ההורים לבת ממשפחה דתית

הזוית האישית

מירי רצון: השתתפתי כל כך הרבה פעמים בתכנית הקשר הרב דרי בגני תקווה, בכל שנה היגיעו אלינו תלמידים מבית ספר אחר ולפעמים תלמידים מאותו בית הספר, בתי ספר יסודיים: אריאל, גנים ורביבים וגם מחטיבת הבניים הראשונים. שמרתי את התמונות עם המסגרות מהפעילות שעשינו עם התלמידים במוזיאון בית התפוצות ושמרתי את כל תעודות השתתפות בתכנית מכל השנים.

 מירי רצון מראה לאיתי ולתמי גרין תוצרי פעילות משנת 2010 –  2013, של הפעילות במוזיאון בית התפוצות

אני שמחה שהשנה חודשה פעילות התכנית עם מועדון ביתנו, כי למרות שהשתתפתי כל כך הרבה פעמים הסיפור שלי עוד לא תועד במאגר הסיפורים של התכנית וזו הפעם הראשונה שהסיפור שלי יפורסם ע"י התלמיד איתי ביתן, ועל כך אני מאוד מודה לו לרכזת מועדון ביתנו, מירה אהרון ולתמי גרין.