מאגר סיפורי מורשת

חנה ברנשטיין הנכדה מתעדת.

סבא שלי יוסף יצחק פרידמן נולד בז' אדר תשי"ז בריגה, לטביה, ברית המועצות. ההורים שלו הם: שלום דובער והינדא רחל. אחיו הגדול שניאור זלמן, ואחותו הקטנה שיינא (סופיה). סבא עלה לארץ בקיץ תשל"א בגיל 14.5.

סבא יוסף יצחק מספר

קהילת חב"ד בריגה הייתה יחסית קטנה. אני קרוי ע"ש הרבי הריי"צ. אני בין הראשונים, שנקראו בשם זה, ואולי הראשון, שקרויים בריגה ע"ש הרבי הריי"צ, למרות, שעברו כבר שבע שנים מהסתלקותו של הרבי. על אף, שהקהילה הייתה קטנה, ואולי בגלל זה, היא הייתה מאוחדת ומגובשת מאד.

באופן כללי, למרות שהשלטון הקומוניסטי שלט בברית המועצות, הוא פחות הורגש בריגה. הילדים אמנם למדו בבי"ס גוי, נזהרו מלחשוף מידע והתנהגויות דתיות, אך לא היה פחד ולא תחושת איום.

לימודיי

למדתי בבי"ס גוי מספר 23 (בתי הספר היו לפי מספרים). יחסית הוא  היה בית ספר נחשב. היינו בכיתה כ – 30 ילדים – בנים ובנות. מתוכם מעל עשרה ילדים יהודיים. היהודים היו כעין קבוצה. לי היו שני חברים טובים איתם נשמר הקשר עד היום, אחרי שכולנו עזבנו את רוסיה. החברים הם מונקא (סלומון – שלמה) ליברמן, שמתגורר היום בחולון וסניא בורשטיין שגר באמריקה. הייתי גר בסמיכות לחבריי הקרובים. היינו חוזרים יחד מבית הספר, משחקים כדורגל ונפגשים אחר הצהריים.

בשבת הייתי מחסיר הרבה בתירוצי מחלה וכו', בעיקר בחגים. לפעמים בשבת הייתי מוכרח לבוא כי היה רישום נוכחות מאוד מדויק, והייתי צריך לנמק היעדרות. מסיבה זו, עיקר תירוצי המחלות היו נשמרים לחגים. כי זה היה חשוב לא לפספס. בשבת כשהייתי מגיע, הייתי משתדל לא לכתוב. את התיק נראה לי הייתי מוכרח להביא. כמו כן, לא הייתי אוכל בחדר אוכל של בית הספר.

הוריי וביתי

אבא היה מהנדס חשמל באחזקה של מערכות קירור וכך יכול היה לשמור שבת. הוא היה מקבל תכנית שבועית/חודשית, ובהתאם לזמני השבתות והחגים, הוא היה מתכנן לעצמו את העבודה במהלך החודש. כך שהוא הצליח לשמור שבת.

הבתים היו מחולקים כך, שבכל חדר מתגוררת משפחה אחרת, אבל המטבח והשירותים היו משותפים. במטבח היה לכל משפחה גז, שולחן ופינה נפרדת אבל הכיור היה משותף. כמובן שהשכנים היו בדרך כלל גויים. בתקופתי היה זוג שכנים – הוא פולני והיא לטבית עם בת. שכנה נוספת זקנה בודדת – טאוצינה.

אנחנו היינו יחסית משפחה גדולה לכן קיבלנו את הסלון – החדר הכי גדול בדירה. זה היה חדר בגודל 5*6. החדר היה מחולק לחדר ילדים, הורים ופינת סלון. להורים היתה הפרדה עם ארון. סבא וסבתא שלי, מרדכי אהרון ואסתר פרידמן, גרו בחדר לידנו – חדר צר וארוך, שמשם היה מעבר ל'דירה' שלנו. כשהם עלו ארצה לפנינו בשנת תשכ"ה, קיבלנו גם את החדר שלהם. סבתא אסתר היתה תופרת מקצועית. היא תפרה לי מעיל סתיו.

באופן כללי, הסתדרנו עם השכנים. באותם שנים, ריגה היתה נחשבת הרבה יותר איכותית ממוסקבה, סוג של מערב. תושבי לטביה שונאים מאד את הרוסים, כי הם כבשו אותם במלחמת העולם השנייה וסיפחו אותם לברית המועצות במקום להיות עצמאיים. לכן לא היה להם מקום לשנוא גם יהודים, אבל היינו משתדלים לעשות כמה שאפשר בלי להתבלט, כי אף פעם אי אפשר לדעת לאן יתפתחו הדברים.

בפסח, המטבח היה בחדר שלנו. אימא הייתה ממליחה את העופות ומכשירה כלים. בחנוכה היינו צריכים לכסות את הדלת בעיתונים, כשמדליקים את נרות החנוכה  ליד הדלת. כי היא הייתה עשויה מזכוכית מטושטשת וממנה יש אפשרות לראות את הנרות. בשבת הנרות היו ליד השולחן כך שלא ראו …

סבי – מרדכי אהרן

אחרי שעות הלימודים בבית הספר, הייתי לומד עם סבא. ההורים היו חוזרים מאד מאוחר מהעבודה. סבא היה איתי, הוא לימד אותי קריאה ותפילה. אחר כך סבא היה הולך לנוח. הייתי נשכב לידו והוא היה מספר לי סיפורים מהתנ"ך. לפני שסבא עלה לארץ, הוא דאג שיהיה לי מלמד במקומו.

המלמד היה נחום בעסער. היה מגיע כל יום לשעה. הוא היה בוחן אותי בקריאה. למדנו חומש – קראנו כל פסוק ותרגמנו ליידיש. אם לא ידעתי לתרגם, הוא היה מסמן בעיפרון שנחזור בשיעור הבא. למדתי את כל החומש, יהושע שופטים מלכים ישעיהו וירמיהו (אותו לא סיימנו),  קיצור שלחן ערוך  והתחלנו משניות. הוא גם לימד אותי את טעמי  המקרא והפטרה.

סבא השאיר לי את התפילין שלו כשעלה לארץ. תפילין קטנות. כשעלינו לארץ, השארנו אותם בריגה למישהו אחר, כי לא היו הרבה זוגות תפילין. בבר מצוה אמרו מאמר "מה רבו מעשיך" של הרבי הריי"צ. למדתי בע"פ וסופיק (שיינא – אחותי) בחנה אותי. הבר מצווה היתה בבית – שרו וניגנו. גם החתונה של זמקע (שניאור זלמן – אחי הבכור) היתה בסלון.

חב"ד בריגה

זכיתי להכיר חסידים גדולים – ר' זלמן קורסקער. הוא היה דמות של משפיע, יהודי אציל ועדין מאד. דיבר בהתוועדויות והיה בעל תפילה. פעם בראש השנה או ביום כיפור הוא  היה חזן ופרץ בבכי, ולא היה מסוגל להמשיך יותר, הבן שלו המשיך. גם ר' זלמן לוין, ר' שמעון פייגין. אבא שלו, ר' שולם, היה מתלמידי ליובאוויטש והיה מבוגר מאד. לבר מצווה שלי הוא כתב פתק שבגלל החולשה שלו, לא יוכל להגיע, אבל כתב הרבה ברכות, שמאד ריגשו אותי. היה גם ר' זלמן יודקין, ישראל פבזנר (אבא של זלטה ליצמן), נטקע ברכהן, איצ'ה מרדכי.

היה בית כנסת אחד גדול. מרחק הליכה של 30 – 40 דקות מהבית שלנו. הלכתי בחגים בטוח, מסתמא כל שבת. הקומה העליונה של בית הכנסת היה לא חסידי. הקומה התחתונה (אולי קומת המרתף) היתה של החסידים. חב"ד שלט. לא ידעתי מה קורה למעלה. עליתי לשם פעמים בודדות, והוא היה נראה מפואר ויפה. ההתוועדויות בימים חסידיים היו רק של חב"ד והתקיימו בבתים. בבית הכנסת התכנסו בעיקר לתפילות.

בראש השנה וביום כיפור היה אותו דבר – בוכים כל היום ולא היה אוכל. בראש השנה, קצת לפני השקיעה  התפללו מהר תפילת מנחה, ואחר כך ערכו את הסעודה. בשנים האחרונות התפילות התקיימו בבתים. היות, שפרופ' ברנובר שגר בריגה, היה נתון תחת מעקב של השלטונות הקומוניסטים. בשנים אלו היו מגיעים כ- 10-15 יהודים. אבא היה בעל תוקע ובעל קורא.

זיכרון מיוחד ומתוק הוא מהתוועדויות. הייתה אז אוירה מאד מסתורית רוחנית. זה לא היה בסתר, אבל זה היה בזהירות. אחרי שזלמן לוין עלה, אבא שלי היה קורא שיחה או איזה משהו  חסידי אחר, (ואם תשאלו מאיפה היה? היה מגיע מדי פעם על ידי  תיירים). את כל הכיבוד היו מכינות הנשים. האוכל שהכינו היה מאד טעים. אני לא הייתי יושב, הייתי משחק עם הילדים. אבל הרגשתי את האווירה. כולם מקשיבים ומנגנים יחד.

העלייה

ההורים שלנו התעסקו בעלייה, אבל אנחנו לא ידענו מכלום, כי עדיף היה, שנדע מה פחות. התוכנית הייתה שסבא וסבתא יעלו לפנינו, ואז הם יזמינו אותנו בתואנה של איחוד משפחות, אבל אבא היה בצבא בנ"מ במלחמת העולם השנייה, והיה ממשחררי ריגה. לכן היינו סירובניקים במשך שש שנים.

בשנת 1971נפתחו השערים לתקופה, ויכולנו לצאת. היינו מאד מאושרים שאישרו לנו. נסענו לווינה ברכבת, ומשם לארץ במטוס.

הקליטה וההתאקלמות בארץ

סבא וסבתא חיכו לנו בשדה והביאו אותנו עם אוטו "טרנטה" דרך שדות לכפר חב"ד. היינו שם שבוע-שבועיים. משם עברנו לשדרות למרכז קליטה. המעבר היה נורא, אורווה ביחס לריגה. הבדלי תרבות ומנטליות קיצוניים לעומת התרבות המערבית-אירופאית ממנה הגענו. היינו עסוקים בלחפש עבודה וללמוד שפה באולפן.

במדרשית נעם

התחלתי ללמוד בפרדס חנה במדרשית נעם. לאבא היה קרובי משפחה, ששכנעו את הוריי. השיקולים היו: שמצד אחד, כיוון שסיימתי שבע שנים, ונשארו לי עוד שלוש שנים כדי לקבל תעודת בגרות. ומצד שני, צריך ישיבה, המדרשיה היא מקום משלב. גם הבן שלהם לומד שם. המליצו שזה מקום נהדר – לימודים רציניים ולא מפלגתי.

הייתי ילד דובר רוסית יחידי בן 500 תלמידים. כשהיינו ברישום, בראיון קבלה, אצל המנהל הוא אמר שיש שתי אפשרויות: ללכת ללמוד באולפן כמה חודשים, ואז להשתלב בישיבה. אבל אז אגיע אחרי שכולם כבר התגבשו. או שהוא מציע, שאכנס עכשיו למדרשיה ללא אולפן, וכך אתגבש עם כולם. למרות, שיהיה מאד קשה, אבל תוך כמה חודשים תקלוט את השפה חלק. כך עשינו. בכיתי כמה חודשים לעצמי, אבל אחר כך, ב"ה, השתלבתי מצוין. יחד איתי למד בנו של ח"כ אבנר שאקי. בחזור מונית אספה אותו וגם אותי. גרנו אז כבר בירושלים.

המיוחד בישיבה היה. שלקחו ערבוביה של מזרחיים ואשכנזיים, על מנת לקרב ילדים מפריפריה, משכונות מוזנחות. המטרה היתה לשכנע את הבחורים להמשיך בישיבות גדולות בהמשך. בשנה האחרונה היינו הולכים לישיבות חרדיות- בעיקר ליטאיות. גם בישיבות חב"ד כדי להתרשם וללמוד בהם.

נהניתי מאד מהאווירה. משם הכרתי את הישראליות. רוב החברה היו כיפות סרוגות, וברובם היו איכותיים. צוות מעניין. הר"מ בגמרא – הרב כרמל – חסיד פולין ניצול שואה. יהודי קדוש. עד כדי כך, שבפורים אף אחד לא העז לחקות אותו.

אחרי פרדס חנה הלכתי חצי שנה לישיבה בכפר חב"ד, לפי בקשתו של אבי. גם אני הרגשתי, שאני צריך לעשות את זה. שנינו לא הרגשנו נח, שאני הייתי בישיבה תיכונית. ואז התגייסתי.

אימא עשתה בארץ הסבה לעו"ד ולמדה למבחנים. אבא בהתחלה היה איש אחזקה בבית רפואה הדסה. הייתה שם ישיבה "דבר ירושלים" ליטאית לחבר'ה דובר רוסית, והציעו לאבא לעבוד שם כאיש אחזקה. אבא התלהב גם גשמיות וגם רוחניות – לעבוד כאיש אחזקה בישיבה. מה צריך יותר מזה?! אבל הרבי אמר לו, שכשאיש שלנו תופס עמדה הוא לא מפקיר אותה. כך שאבא נשאר ב"הדסה". אני משער שהסיבה היא, כי בשנים ההם לראות מישהו עם זקן מהצוות, זה היה מאד נדיר.

אחר כך אבי נכנס לשמי"ר. לא זוכר באיזו שנה. פרופ' ברנובר שהיה בקשר טוב איתנו עוד מריגה, הקים את הארגון, וקרא לאבא להיות בצוות המייסדים.

שמי"ר (ראשי תיבות: אגודת שומרי מצוות יוצאי רוסיה) היא אגודה שתפקידה לסייע ליהודים יוצאי מדינות חבר העמים בעלי השכלה גבוהה בגשמיות וברוחניות. האגודה נוסדה על ידי הרבי בקיץ שנת תשל"ב. פרופ' ברנובר היה המייסד והוא קרא לאבא להצטרף.

חוץ משיעורים והרצאות שאבא מסר בכל מיני מקומות. הוא היה גם מנהל חשבונות של שמי"ר, והיה רוח החיה בהתוועדויות גם בשכונת סנהדריה המורחבת בה התגוררו.

הקשר עם הרבי

הקשר עם הרבי היה בעיקר דרך סבא. כל תשרי סבא היה אצל הרבי, והיה מבקש עבורנו שנצליח לצאת, כשהגענו לארץ, שנה ראשונה לא טסנו – לא יודע למה, אבל שנה אחר כך סבא, אבא ואני טסנו. נכנסנו ביחד ליחידות בתשרי שנת תשל"ג. היינו כל חודש תשרי ו…. אני לא זוכר מה סבא דיבר. זה היה רוב היחידות.

אבא דיבר בעיקר על פרופ' ברנובר. הוא היה עדיין שם והתחילו לעשות לו צרות, פיטרו אותו ורדפו אחריו. כזכור, אנחנו היינו קהילה קטנה באותה עיר. המניינים באותו זמן היה בבתים פרטיים, והיינו עושים גם אצלו כדי שלא יצטרך ללכת  לבית הכנסת, שלא יתעוררו בעיות. לפני שיצאנו, הוא ביקש, שכאשר ניפגש עם הרבי נבקש עבורו שיזכה לצאת משם.

התשובה של הרבי היתה מפתיעה מאד. הרבי הגיב: מי אמר שהוא בכלל צריך לצאת משם? אני שומע שהוא עושה שם דברים גדולים.

לפי זכרוני, באותה תקופה פרופ' ברנובר תרגם את קיצור שולחן ערוך ועוד דברים.

אבא היה מאד מופתע. אני לא זוכר מה היה הלאה ביחידות. אני כן זוכר, שאבא כתב כל הלילה מכתב לברנובר. הוא "שבר את הראש" איך לכתוב לו את זה. כי זה היה הפתעה גדולה. בפועל, חצי שנה-שנה בערך אחר כך ברנובר יצא.

עמדנו לצאת מהיחידות, אישית, לא הרגשתי שאני יכול לדבר, ושיש לי על מה לדבר. הרבי שאל – מה הוא שותק פה כמו שהוא שתק שם? ויצאנו. לפועל, כשהתבגרתי, קלטתי שכאשר אני נמצא במקום מרכזי בעולם, והרבי מצפה ממני משהו, הייתי צריך לבקש ברכה.

בשמחת תורה, בהקפות, הרבי היה מזמין להקפות. הקפה אחת הרבי הזמין את כל אלו שיצאו מרוסיה עכשיו. אז העבירו אותי מעל לראשים. היתה גם התוועדות אחת (לא זוכר איזו בדיוק – ו' תשרי או י"ג תשרי. לא של חג ממש), שלא באתי להתוועדות. התארחנו אצל קרובי משפחה – חזנוב ודובינסקי ונשארתי עם הילדים שלהם. אבא סיפר, שכאשר הוא הרים כוסית "לחיים" הרבי סימן- איפה הקטן? איפה הילד?

סבא הרב יוסף יצחק פרידמן

הזוית האישית

הנכדה חנה: תודה סבא, שמחתי לשמוע את הסיפור שסיפרת. היה מרתק, מעניין ומלמד, למדתי ממך המון דברים. מתפללת שאוכל ליישם אותם.