מאגר סיפורי מורשת

שמי אופיר, במסגרת תכנית הקשר הרב דורי אני מעלה אל מאגר המורשת של התכנית את סיפורה של סבתא רבתא ביאה זילברשטיין (לבית משפ' וייס).

הכל התחיל לפני 91 שנה, ברומניה של שנות השלושים. סבתא רבתא שלי – סבתא ביאה (ביאנקה) נולדה בכורה בשנת 1931 בעיר וסלוי בצפון רומניה לזוג הורים, דוד ומאלי. לאחר ארבע שנים נולד אחיה לואיג'י. אבא דוד היה איש עסקים, שנסע בכל הארץ קנה ושיווק סחורות לכל סוחרי העיר. אימא מאלי הייתה יפה, משכילה ודוברת שפות רבות. אישה אלגנטית עם מלתחה מיוחדת בזכות אבא דוד שקנה לה בחנויות יוקרה בבוקרשט. בחגים בבית הכנסת נשות העיר חיכו לתלבושות שלה.

המשפחה הייתה מאוד ידועה בעיר בזכות המקצוע של האבא דוד וגם בזכות המשפחה של האימא מאלי – סבא של סבתא, חיים ונטורו, היה סנדלר מוכשר שהכין נעליים בהזמנה לעשירי העיר.

בתור ילדים, בחופשות סבתא ביאה ואחיה לואיג'י נסעו לכפר לסבא וסבתא מהצד של אבא דוד. שם חוו את חיי הכפר: חלבו עיזים, שתו חלב טרי, קטפו ירקות ופירות, שיחקו בטבע, חשו את האדמה והאוויר הצח מילא את ריאותיהם… פשטות של חיי כפר – ובקיצור, בריאות טהורה.

כשסבתא ביאה הייתה בת 9 פרצה מלחמת עולם השנייה. שנים קשות עברו על המשפחה. אבא דוד נלקח על ידי הצבא הרומני שהיה בשליטה של הנאצים הגרמניים לעבודות פרך מחוץ לעיר ונעדר מהבית ארבע שנים. כל עול גידול הילדים, הפרנסה, המחסור במוצרים בסיסיים, קשיי המלחמה, ההגבלות והגזרות על היהודים נפלו על כתפי אימא מאלי. ביתם נלקח על ידי הנאצים והם עברו להתגורר בחדר אחד בבית סבא וסבתא מצד אימא. סבא של סבתא ביאה, הסנדלר, הכין לה נעליים ואימא מאלי תפרה בגדים מווילונות. בקיצור חיי מחסור, רעב ופחד. האח לואיג'י סיפר שערב אחד הסבא נתן לאימא מאלי קופסת סרדינים שתחלק בין שלושתם. כל אחד קיבל סרדין קטן. לואיג'י הקטן חילק את הסרדין לחתיכות קטנות ופיזר על כל הצלחת כדי שיראה שיש הרבה אוכל… כך נראו ימי המלחמה.

אימא מאלי גידלה שני ילדים קטנים בבית בזמן ההיעדרות של האבא דוד ובמקביל עזרה לאנשים בעיר. בזכות כישוריה בכתיבת מכתבים ופניות למוסדות השיגה קצת אוכל לילדים. כשהייתה סבתא ביאה בת 12 בלבד היא נאלצה לעבוד בעירייה, שהייתה באותה תקופה בשליטה נאצית, בכל מיני עבודות כגון ניקיון וגינון. כשאבא דוד חזר הביתה מהמלחמה אחרי ארבע שנים, הוא בקושי הכיר את ילדיו ואשתו מאלי. אימא מאלי חלתה בסוכרת ונראתה נורא. בזמן המלחמה וגם אחריה היה מחסור בתרופות, היא לא קיבלה טיפול מתאים ונפטרה בהיותה בת 36 בלבד. באותו הזמן סבתא ביאה הייתה בת 13 ואחיה לואיג'י בן 9.

אחרי המלחמה אבא דוד נותר אלמן מטופל בשני ילדים, חיפש פרנסה למשפחה ופתח בית קפה שמכרו בו מזון שתיה. סבתא ביאה נאלצה להפסיק את לימודיה כדי לעזור לאבא דוד בבית הקפה המשגשג. התפקיד שניתן לסבתא ביאה היה לפקח על הקופה. כל ערב רוקנו את הכסף בציפית של כרית, ספרו והפקידו בבנק.

כל המשפחה לחצה על אבא דוד להתחתן שוב כדי שלילדים תהיה אימא וכדי שסבתא ביאה תוכל לחזור ללימודים. לאחר זמן מה סבא דוד התחתן עם סבתא בלה שאימצה את הילדים לחיקה, עטפה אותם באהבה וגידלה אותם כילדיה. סבתא ביאה חזרה ללימודים אבל לא יכלה להגשים את חלומה להמשיך לימודים גבוהים כי אחיה למד באוניברסיטה ואי אפשר היה לממן לשני ילדים השכלה גבוהה. הכי חשוב היה בזמנו שהבן ילמד…! כך היה מקובל באותה תקופה.

השנה היא 1948, אלו היו ימים קשים שלאחר המלחמה. הצעירים התגייסו לתנועות הציוניות כמו "השומר הצעיר", וחלומם היה לעלות לארץ ישראל. כל הצעירים עברתו את שמותיהם. אוזי (בעלה לעתיד של ביאה) שינה את שמו ליהושע וביאנקה רצתה לשנות את שמה לבתיה. מכיוון שהיו עוד שלוש "בתיות" בקן, נבחר לבסוף לסבתא ביאה שם עברי אחר – שולמית.

כך התחיל סיפור האהבה: אוזי הצעיר, המכונה יהושע, עבד בבית הדפוס המשפחתי שהיה ממוקם בקומה מעל בית הקפה של סבא דוד. הם הכירו זו את זה קצת מהשכונה. יום אחד טיילה ביאנקה הצעירה – שולמית – עם חברה. הן הציצו בחלון הראווה של חנות צילום ותנחשו מי זה היה? אוזי – יהושע החתיך מהשכונה. בעידוד החברים המשותפים הם התחילו להיפגש וכך פרחה לה האהבה.

סבא אוזי וסבתא ביאה

בשנת 1951 הזוג נישא בחשאי בבית הוריה של ביאה עם חלונות מוגפים, ללא שמלת כלה, עם רב, וקומץ קרובי משפחה. באותם הימים לא היה פשוט להתחתן בחתונה יהודית כי היו צריכים להסתיר את יהדותם, כדי שלא לעורר את זעמם של השכנים הגויים. אוזי הצעיר היה חבר במפלגה הקומוניסטית וחס וחלילה מלהזכיר כל השתייכות ליהדות או ארץ ישראל.

שנה אחרי החתונה נולדה מלי הבכורה וסבתא ביאה הצעירה הייתה רק בת 20. אלו היו ימים קשים של שיקום לאחר המלחמה, ימים של מחסור וקשיי פרנסה. סבתא ביאה דאגה לבית. התנאים היו קשים וללא מים זורמים. כל עבודות הבית היו עבודות פרך. ההכנות לחורף הקשה הצריכו אגירה והכנה של אוכל מיוחד כמו הכנת סוגים שונים של ריבות, כבישה של גבינות, חמוצים ומיני ירקות משומרים בצורה מיוחדת, ביצים ואגירת מוצרים שלא היו בנמצא. מקרר לא היה בבית והכל נאגר במין מרתף תת קרקעי. אחרי חמש שנים הצטרפה למשפחה מירי האחות הצעירה – סבתא שלי.

חלום אחד היה למשפחה הצעירה – לעלות לארץ ישראל כדי שהבנות תתחנכנה בארץ הקודש. בדרך עלו מחשבות על חיים בקנדה, כי לאבא דוד הייתה שם משפחה, אך הן נדחו במהרה כי רק בארץ המובטחת יוכל להתגשם החלום הציוני. בשנת 1964 עלתה המשפחה לארץ ישראל בחשאי באישון הלילה עם שתי מזוודות תוך כדי שהם משאירים את החיים של רומניה מאחור.

המשפחה הגיעה לקריית גת של שנות השישים אחרי הרפתקה קצרה בירוחם. עם העזיבה של ירוחם הם איבדו את כל זכויותיהם כעולים חדשים. שני ההורים נקלטו במפעל פולגת, שאז היה בהקמה והפך לחלק משמעותי מחייהם. לאט לאט הם הצליחו להתבסס לכבוש עוד מטרה ולהגשים עוד חלום, הם עבדו קשה מאוד בשביל זה. סבא אוזי עבד במשמרות במחלקת מיזוג אוויר של המפעל וסבתא ביאה עבדה בתיקון אומנותי של בדים. בנוסף לעבודה במפעל, סבתא הביאה הביתה גלילי בד ועבדה בלילות ובסופי שבוע כתופרת במרפסת, בקור ובחום, כדי להגדיל קצת את התקציב החודשי.

כזכור המשפחה התחילה לבנות את חייה מאפס עם עלייתם ארצה בשנים שהחיים בארץ היו מאד קשים. את הבנות גידלו לתפארת וכמובן הבית היה אוהב, תומך ולא החסירו מהבנות כלום. לאט לאט כל החלומות התגשמו והבית שחלמו עליו קרם עור וגידים.

ברבות הימים הבנות התחתנו ואת החתנים קיבלו כבנים לכל דבר. בנים אהובים שאמנם לא נולדו להם, אבל זכו בהם. במשך השנים השבט גדל עם הצטרפותם של ארבעה נכדים למשפחה (וביניהם אימא שלי – דנה) ו-12 נינים ונינות.

הזוית האישית

אופיר: היה לי מאוד מרגש לשמוע את הסיפור ולדעת את קורות חייה של סבתא רבתא ביאה.