מאגר סיפורי מורשת

שמי אופיר רווח, אני משתתף בתכנית הקשר הרב דורי יחד עם סבתא שלי יהודית מוסקוביץ'. סבתי נולדה בשנת 1954, לבית משפחת גולדנברג. היא נולדה ברומניה בעיר פטרושני ועלתה לישראל, כשהייתה כבת תשע, בשנת 1963. סבתא סיפרה לי על מסע העלייה שלהם לישראל.

סבתא יהודית מספרת

ביולי 1963 מתחילה אריזת החפצים לצורך מסע שסופו יהיה הגשמת חלום להגיע לארץ הנכספת ארץ ישראל. האריזה הייתה החלק הפשוט יותר, כיוון שמותר היה להגיע לארץ ישראל רק עם 70 קילוגרם לאדם כשב-70 קילוגרם היו גם חפצי בית וגם חפצים אישיים.

החלק הקשה היה המיון והפרידה מחפצים שאדם נקשר אליהם והופכים להיות חלק מחייו והוא נאלץ להשאיר אותם מאחור.

מעיר הולדתי, פטרושני, שהייתה עיר כורי פחם שכולם בה הכירו אחד את השני, במיוחד שאבי ז"ל היה מנהל בית חולים ליולדות התחילה נסיעה ארוכה לעיר הבירה בוקרשט. בבוקרשט המתנה עד שיודיעו לנו שאנחנו עולים לטיסה לכיוון איטליה. נחיתה ברומא ומשם נסיעה שנראתה אינסופית עד לנאפולי.

בנאפולי שכנו אותנו בבניינים רבי קומות שיידעו אותם ליהודים מרומניה שהיו בדרכם לארץ ישראל. המעבר היה דיי מטלטל והשהייה בנאפולי הייתה עד לתאריך לא ידוע.

היינו בהמתנה של חודש ימים עד שנציגי הסוכנות היהודית הודיעו לנו שיש לנו מקום על אונייה שתוביל אותנו לחיפה. נאמר לנו שהמסע יערך ארבעה ימים ובחיפה יקבלו את פנינו נציגי הסוכנות ויידאגו לקליטה שלנו. ברצוני לציין את אחת החוויות והמראות הבלתי נשכחות בדרך.

אחרי עלייתינו לאונייה וקבלת התא באונייה שבו ישהו משפחתנו (אחותי ושתי הוריי) יצאנו להכיר את האונייה.

באותם שנים לילד חווית טיסה וחווית שיט היו יוצאות דופן.

לקראת ערב כשהאונייה עוזבת את הנמל ומתחילה לשוט האונייה מגיעה בקרבת הר הגעש סטרומבולי ואז הר הגעש מתפרץ. מראה הר געש מתפרץ לא עוזב אותי עד עצם היום הזה. כעבור ארבעה ימי הפלגה כשעל סיפון האונייה אנשי סוכנות דוברי עברית מנסים בכל כוחם להנעים את זמננו אנחנו מגיעים לנמל חיפה.

אני מרגישה צורך לציין שכילדה הדוברת שלוש שפות מבית (רומנית, הונגרית ויידיש) כל הימים האלה הרגשתי דיי אבודה כשדיברו אלי עברית ולא הבנתי מילה.

חוויה נוספת שלא אשכח לעולם כילדה שבאה מרומניה שבה לא גדלות בננות ומיימי לא ראיתי בננה כשכיבדו אותנו ואמרו לנו לאכול לא ידעתי כיצד אוכלים בננה ונגסתי בה מבלי לקלף את הקליפה. לא הייתי היחידה שזה קרה לה ואנשי הסוכנות הבינו שזאת הייתה מחוייבותם להסביר לנו כיצד אוכלים פרי שמעולם לא ראינו. כמה שטעם הבננה היה מזעזע כשניסינו לנגוס בה עם הקליפה כך היא הייתה טעימה אחרי שהסבירו לנו שצריך לקלף ואז לאכול.

מאז בכל פעם שאני אוכלת בננה אני נזכרת בסיפור.

מהעגינה בחיפה הורידו אותנו מהאונייה העלו אותנו למשאיות לא לפני שנישקנו את אדמת ארץ הקודש. כשהגענו לאשקלון קיבלנו שיכון שני חדרונים עם מטבחון. אבי ואימי הלכו לקבל את הציוד ההתחלתי עד שיגיעו הארגזים שנשלחו מרומניה. כל אחד קיבל ספל מפח צלחת שטוחה וצלחת עמוקה למרק ואלו היו כלי האוכל. קיבלנו פרימוס עליו אימא שלי בישלה. לכל אחד מבני המשפחה הייתה מיטת ברזל ועליו מזרון ממולא בקש. למחרת התחיל תהליך הרישום לבית הספר.

ברומניה בית הספר מתחיל בגיל שבע ובארץ בית הספר התחיל בגיל שש. מבחינת גיל הייתי אמורה להתחיל כתה ד', אבל אחרי שבחנו אותי במתמטיקה העלו אותי לכתה ה'.

שפה לא ידעתי כלל וכלל אפילו ברמה שהברכה "שלום" הייתי צריכה ללמוד. רשמו אותי לבית הספר לכיתה רגילה וקיבלתי כמו כל שאר העולים החדשים עזרה בשפה העברית.

באותה תקופה הייתה הסעדה בבית הספר כל ילדי בית הספר היו אוכלים ארוחת צהריים בבית הספר ותלמידים מכיתה ה' ומעלה היו שותפים בהכנת הארוחות כשמורה לכלכלת בית הייתה אחראית ללמד אותנו.

באחד הימים שהייתי בתורנות בחדר האוכל אבל עברית לא ידעתי ולא רציתי להודות שאני לא מבינה את ההנחיות של המורה הגעתי למצב מאוד לא נעים. הנחיית המורה הייתה להפשיל שרוולים אבל אני לא ידעתי לא את הפועל להפשיל ולא מה הם שרוולים. בנסותי להרשים חיפשתי את השרוולים במגירות.

אסיים בקטע המביך ביותר כשהמורה העמידה אותי בפני כל תלמידי בית הספר סיפרה להם את מעלליי ואז הסבירה להם את המושג "לא הביישן למד". אני זוכרת את זה כעלבון צורב בפני כל תלמידי בית הספר. את בית הספר היסודי סיימתי בגאווה גדולה שהצלחתי לעבור את מבחן הסקר שבאותה תקופה נחשב למאוד מפחיד. נרשמתי לתיכון עיוני על שם תגר באשקלון אותו סיימתי בשנת 1972 במגמה הומנית. בין השנים 1972-1974 שירתי בצבא.

בשנת 1973 באמצע השירות הצבאי שלי פרצה מלחמת יום הכיפורים ובה נהרגו תשעה מבני הכיתה שלי. בין כיתה שלי נלקח בשבי המצרי ותודה לאל שוחרר.

בשנת 1974 התחלתי את לימודי התואר הראשון באוניברסיטת בן גוריון בנגב. בשנת 1977 לקראת סוף התואר התחתנתי.

בשנת 1979 נולדה בתי הראשונה רונית, ובשנת 1983 מזוג עם ילדה, הפכנו למשפחה עם לידתה של בתי ליאת אימא של נכדי אופיר, עמו אני משתתפת בתכנית הקשר הרב דורי.

הזוית האישית

הנכד אופיר: היה לי כיף ללמוד את הסיפורים על החיים שלך ולטייל איתך במוזיאון "אני" – בית התפוצות.