מאגר סיפורי מורשת

שלום, אני הרמן, הסבא מצד אמו של אייל. נולדתי בתאריך 20.5.1940 ברומניה. קוראים לי הרמן אך נקראתי גם מיקי, מכיוון שאני הכי קטן במשפחתי ו"מיק" ברומנית פירושו קטן. היו לי אח ואחות גדולים ממני, ואני ואחי מאוד דומים מבחינה חיצונית.

בילדותי אהבתי מאוד לשחק כדורגל, לרכב על אופניים ולצאת לטיולים. אבי היה שרברב ואמי עקרת בית, היינו בין המשפחות הפשוטות בעיירה. מאחר וכך, לא היה כסף במשפחה ושיחקתי עם כדור כדורגל מחבל מגולגל.

לאחר מספר שנים עברנו אני ומשפחתי לעיר הגדולה יותר בשם פיאטרה ניימץ ושם פגשתי את חברי הטוב מנדה, איתו נהגתי לרכב, לשחק כדורגל, לטייל ובעיקר ללכת לנהר הביסטריצה.

כשהייתי בן 21 עבדתי במפעל ליצור עצים ונהגתי בכל יום לאחר שעות העבודה להיפגש עם חבריי בכיכר המרכזית בפיאטרה ניימץ. במשך כמה ימים שמתי לב ליהודית (סבתו של אייל) שהייתה מגיעה גם היא עם חברותיה לאותה כיכר. יהודית (סבתו של אייל) הייתה נאה מאוד וביישנית ואני הייתי יותר חברותי ונחשב למנהיג בקבוצת החברים שלי. הייתי עובר כל יום ומהנהן לה לשלום והיא רק הייתה מחייכת ונבוכה מהעניין. החלטתי שאני לא מוותר ושהיא האחת בשבילי. אחת מחברותיה של יהודית הייתה למעשה מכרה של החבר הכי טוב שלי.

באותם זמנים לא היה נהוג שבחור ייגש סתם ככה אל בחורה, אז ביקשתי מחבר שלי שיבקש מהחברה אישור כדי שאוכל לגשת לדבר איתה. בהתחלה יהודית סירבה כי נראתי לה "פרחח", הייתי גדול ממנה בארבע שנים, עישנתי וחבשתי כל הזמן מעין כובע צמר שנקרא ברומנית "צ'ופיליקה". אני לא ויתרתי וביקשתי שתצא איתי פעם אחת ואז תחליט. בפעם הראשונה יצאנו בלווית החברה שלה והחבר הטוב שלי, בפגישה השנייה הלכנו לסרט והיא "נשבעה" לעצמה שאם אני רק אעז לחבק אותה היא תיתן לי סטירה, אבל אני התנהגתי בכבוד והמשכתי לחזר אחריה עד שהפכנו לזוג והתחתנו ברומניה.

כששכרנו את דירתנו הראשונה יחד, רציתי להפתיע אותה וניקיתי וצבעתי את הדירה ואת דלת הכניסה לבית בצבע באדום (כי זה הצבע היחיד שהצלחתי להשיג ללא עלות). אישתי יהודית בהתחלה נחרדה אבל אחר כך זה הפך לבדיחה המשותפת שלנו עד היום.

סבא הרמן וסבתא יהודית בצעירותם

מאז שהייתי נער הייתי פעיל בתנועות נוער ציוניות, דגלתי בעקרונות הקומוניזם וראיתי את הקיבוץ בישראל כהגשמה של החלום הציוני. אני פעלתי רבות בניסיון לקבל עבורי ועבור משפחתי אישור עלייה לארץ ישראל. בשלב מסוים קיבלנו את האישור, משפחתי עלתה לארץ, אחותי והוריי גרו בקריית שמונה ולאחר מכן עברו לקריות ואחי התחתן עם נוצריה טנשאר ברומניה.

אני נשארתי ברומניה לחכות עד שגם אשתי יהודית ומשפחתה יקבלו אישור גם כן. יום אחד, ללא הודעה מוקדמת, בחודש נובמבר 1963 הגיע שוטר לביתם והודיע שהם קיבלו אישור לעלות לארץ ישראל ויש באפשרותם לשלוח לארץ עד 30 קילו ומזוודה עם חפצים אישיים לכל אחד. הם לקחו איתם שום, משקאות אלכוהוליים ונקניק על מנת לסחור, מכיוון שלא ניתנה להם האפשרות לצאת עם כסף מרומניה. ב-21 לינואר 1964 חיכה להם נציג מהסוכנות היהודית בשדה התעופה בבוקרשט והעלה אותם על מטוס לווינה באוסטריה, שם הם שהו במחנה פליטים ומשם המשיכו ברכבת לעיר טריאס שבאיטליה, שם עלו על אונייה לארץ. כשעלו לאונייה היא נראתה כאוניית פאר וזו הפעם הראשונה שהם ראו מזון חדש כמו בננות. הורידו אותם לחדרים עמוק בבטן האונייה ושם הם ישנו על ערסלים. בסופו של דבר נהניתי מאוד מההפלגה ומהמסע עצמו לארץ ישראל וראיתי את כל זה כחוויה אחת בדרך להגשמת החלום הציוני.

כשהגענו לחיפה חיכו לנו נציגים של הסוכנות ואז התחיל המסע של ההיקלטות בארץ ישראל.

נלקחנו לקיבוץ מרחביה ושם למדו עברית באולפן, אני עבדתי ברפת ומאוד נהניתי מאווירת השותפות והביחד של הקיבוץ. לצערי, אישתי יהודית לא רצתה להמשיך לגור בקיבוץ ועברנו לדימונה כי אמרו לנו שזה קרוב לחיפה… מה שהסתבר שממש לא. אחר כך עברנו לבאר שבע ובמשך שנים הייתי מנהל משמרת במפעל טקסטיל. מאוחר יותר עברתי לעבוד בשק"ם והייתי מנהל מחלקת מזון עד שיצאתי לפנסיה.

הזוית האישית

סבא הרמן: שמחתי שנכדי אייל בחר בי לכתיבת סיפור חיי, הפתיע אותי שהוא התעניין בעברי, היה לנו כיף ביחד.

אייל: תודה לתוכנית הקשר הרב דורי, שמחתי לכתוב את תיעוד עלייתו של סבי, גיליתי דברים רבים שלא ידעתי כלל.