מאגר סיפורי מורשת

שמי יוסי מילר. אני בן 70, גמלאי, תושב זיכרון יעקב, נשוי לצביה 46 שנה. יש לי שלושה ילדים: קרני, אבא שלך אורי ועופר וחמישה נכדים: יהלי ואורי, הילדים של קרני ואמיר, את, אחותך יובל ואיתי.

נולדתי בתאריך 25 לדצמבר, 1951, בעיר אורדיה, שבמערב רומניה, בחבל ארץ הנקרה טרנסילבניה, שהשתייך שנים רבות להונגריה. אני בנם השני להורים ניצולי שואה. אימא שלי פרידה ז"ל, הייתה בת למשפחה חרדית עניה. סבא שלי יעקב יוסף ז"ל, היה סופר סת"ם (כתב ספרי תורה ומזוזות) לפרנסתו. סבתא צ'רנה זיסל ז"ל, הייתה עקרת בית וגידלה עשרה ילדים למופת. סבא, סבתא שלושה מילדיהם ושלושה מילדיהם וששת נכדיהם, נספו בשואה.

אבא שלי, זולי (אהרון אלעזר) ז"ל, היה אופה, נגר והיו לו עוד שלל עיסוקים מגוונים ומעניינים בחייו. לסבא מוריץ וסבתא אטל נולדו חמישה ילדים. שני אחיו של אבי וגם סבא נפטרו לפני מלחמת העולם השנייה. אבא היה נשוי, לפני המלחמה והיו לו שני ילדים: ילדה בת 4, יהודית וילד בן שנתיים, יוז'י (יוסי).

סבתא שלי, שתי אחיותיו של אבא, אשתו ושני ילדיו, ארבע אחיינים ואחייניות, נספו בשואה, כך שאבא שרד לבדו את התופת בתור חייל במחנה עבודת כפייה של הכוחות הנאציים בבודפשט, בירת הונגריה. לפי כך, את מבינה שצילה הכבד של השואה מאפיל עלינו וימשיך ללוות את משפחתי כל החיים – כהתחייבות וכחובה מוסרית.

אבא נשא את אמי לאישה בשנת 1946. כשנה לאחר מכן, נולד אחי – משה.

ילדות

הייתה לי ילדות רגילה ונעימה, עמוסה חוויות וזיכרונות טובים לפי ראות עיניי, לפחות באותם הימים. מאידך, ידענו והתמודדנו גם עם אתגרים לא מעטים. גדלתי והתחנכתי במדינה קומוניסטית, בעלת משטר נוקשה וקפדני, שלא נתן יותר מידי חופש פעולה וגם לא חופש מחשבה לאזרחים שלה. את הילדים והנוער חינכו במשמעת קפדנית, תוך סוג של שטיפת מוח, שחייבים לעשות הכול למען המולדת, ללמוד קשה, לעבוד קשה ולהצליח.

הייתי תלמיד טוב. עם השנים, נותרתי היהודי היחידי בבית הספר, שבו הייתה תחרות תמידית – סמויה וגלויה. כדי לשרוד את המאבקים ולהימנע מהפליה הצטרכתי להצטיין בכל: בלימודים, בפעילות חברתית, במסגרת תנועת "הנוער החלוצי" ובפעילויות תרבותיות. כך למשל הייתי מדקלם השירים הייצוגי בכל אירועי בית הספר ובית התרבות של הישוב. השתתפתי גם בהצגות די מוצלחות, החל מהגן וכלה בבית הספר התיכון, כבר בארץ. זו הייתה הדרך להימנע מהשפלות אפשריות ומתוצאות לא רצויות של האנטישמיות הסמויה, שהרגשנו לא מעט, מתחת לפני השטח. זה גם הביא חברים רבים ולעיתים עורר גם מידה של קינאה.

כילדים, שחקנו ככל הילדים באותם הימים – בקיץ: שחקנו בחוץ, כדורגל, סוס ארוך, מחניים, מחבואים, תופסת, מלחמה ועוד; בחורף: שחקנו בשלג, בנינו אנשי שלג, התחרינו בגלישה על מזחלות ושחקנו משחקי חדר – שחמט, דמקה, "תחנת רוח" (משהו כמו "איקס, מיקס דריקס" ועוד.

הייתי די שובב, אבל בטעם טוב.

עלייה לארץ

עלינו ארצה לקראת סוף שנת 1966 – תחילת 1967. למעשה, היינו מסורבי עלייה, כלומר השלטונות ברומניה דחו את הבקשה של הוריי לעלות לישראל 2-3 פעמים. התירוץ, כביכול לסירוב, היה שאבא עבד תקופה מסוימת, כמנהל כוח אדם של מפעל לציוד מכרות ושל מכרות לכריית אורניום (מחצב, שמפיקים ממנו את הכוח הגרעיני) וטענו שהוא יודע סודות מדינה. לבסוף בספטמבר 1966, נודע לנו, בעת ביקורנו בבית הכנסת של אורדיה בראש השנה, שאישרו לנו וויזה לעלות לישראל. וכך אחרי כחודש קבלנו תעודות מעבר שזה סוג של דרכון חד פעמי ובהתרעה של כחודש ימים, הצטרכנו לעזוב את המדינה.

הוריי מכרו כל דבר שהיה אפשר. הכינו ארגז עם חפצים שהיה אפשר ומותר לשלוח דרך הים. אבא שלח כמה מסמכים שנראו לו חשובים ותצלומים של המשפחה לארצות הברית בדואר לבני משפחה. משם הם העבירו אותם לארץ כשהגענו, מכיוון שלא הרשו לנו לקחת שום ניירות, תמונות, כסף ותכשיטים, למעט טבעות הנישואים של ההורים.  בתאריך 20  לנובמבר 1966 טסנו לעיר נאפולי באיטליה. שהינו שם, במעבר, עד 3 לינואר 1967.

כל תהליך העלייה, היה מלווה בהרבה דאגות וחששות. מצד אחד, היה קושי לעזוב חיים שלמים ומוכרים מאחורינו, כי לא ממש ידענו מה צופן לנו העתיד, איפה נגור, ממה ואיך נתפרנס. מצד שני הייתה לנו תקווה וחלום לחיים טובים יותר, להגיע לארץ שלנו, למדינת היהודים, לחופש. כמובן, שהתרגשנו, עד להתפוצץ. ירדנו מהמטוס, בבגדים די גלותיים, במעילי חורף וכובעים מצחיקים. הם לא נראו לנו כאלה אז. השעה הייתה 00:20! נציגי הסוכנות היהודית, שטיפלה ומטפלת בעליית היהודים ארצה, קבלו את פנינו. רשמו את הפרטים של כולם. קבלנו תעודות עולה. קבלנו גם כוס תה בספלי פלסטיק כתכלת , לחם עם ריבה וביסקוויטים.

חיי הבוגרים

אני הייתי נער בתקופת ההתבגרות, כבן 15, השארתי חברים וחברות. בדיוק התחלתי את לימודי בתיכון הכי נחשב בכל המחוז, מצליח בלימודים וחיי חברה טובים ופנינו אל הלא נודע. דוד ברו (דב), האח של אימא המתין לנו באולם קבלת הפנים והדריך אותנו, כפי שהמשיך לעשות חודשים אחדים בהמשך, עד שהבנו לאט – לאט מה משמאלנו ומה מימיננו. נסענו במונית אליהם הביתה, לרחובות. אני זוכר את הדרך לשם. לצד הכביש שדרות ברושים, שלא ראיתי קודם לכן, פרדסי תפוזים ושיחי צבר, הכול היה לי חדש ומלהיב.

דודי דב, רשם אותי במשרדי ארגון "עליית הנוער" ודאג שאתקבל לפנימייה החקלאית "מוסד עליה" שבפתח תקווה, בניהול ארגון "נשות מזרחי אמריקה" (כיום רשת אמי"ת). זה היה  בית ספר דתי, ליברלי יחסית ולמדו בו בנים ובנות. הייתה שם מגמה עיונית, שלבסוף סיימתי בה את התיכון.

אמנם הייתה התנגשות לא קלה בין האופי האתאיסטי, שסיגלתי לעצמי בחו"ל לבין האופי הדתי של המסגרת, אבל הצוות החינוכי המנוסה והחכם, ידעו שלא ללחוץ יותר מדי ולהכניס את המסורת והאווירה הדתית, בהדרגה ובהתאמה. אמנם לא אימצתי לבסוף, את צביון החיים הדתי או מסורתי, אבל למדתי להבין את מהות היהדות, כעם, לאום ודת.

אהבתי את האווירה החברית בפנימייה. התחברתי עם כולם ועם השנים הפכתי למסמר די בולט. בכתה י"א נבחרתי ליו"ר מועצת התלמידים בביה"ס וייצגתי אותו בכנסים לא מעטים, בהשתתפות בכירים במשרד החינוך. ניהלתי לא מעט מאבקים בנושאי הלמידה בביה"ס ובנושאים חברתיים. הייתי קצת  "בלגניסט" ושובב לא קטן, אבל השתלטתי על הלימודים; אמנם לא ברמת ההישגים שהתרגלתי אליה בחו"ל. הניגוד הזה בין היכולות שהורגלתי אליהם, לבין הקושי עם לימוד שתי שפות חדשות  עברית ואנגלית, ההתמודדות עם מקצועות כמו תנ"ך, תורה שבעל פה, דינים, גמרא, ספרות לשון ודקדוק, היו מאתגרים ולעיתים גם מתסכלים. אבל הצלחתי לקבל תעודת בגרות, מעל לרמה בינונית וזה היה הישג, בפרט, שבית הספר, לא הסכים להגיש אותי לבחינות בגרות מיוחדות, המיועדות לעולים חדשים, כי עברתי במספר חודשים את גבול שלוש השנים המותרות להגשה במסלול הזה, המקל. למעשה נרשמתי למסלול הזה וחפשו אותי, קראו בשמי בכל אחת מהבחינות הנ"ל.

למדתי להתמודד עם האתגרים אבל זה היה מלווה בהרבה מאוד משברים, שנקראו אז "חבלי קליטה". היו לי הרבה שעות של בכי לילי מחניק, לתוך הכרית, בגעגועים לחבריות ולחברים שעזבתי, במחשבה של מה היה אילו, באיזו קלות יכולתי לפלס דרך ולהצליח שם ובכל זאת, אם יש משהו שאני מתגעגע אליו בתקופת הנערות שלי, אלו הם חיי הפנימיה, הרעות והפירגון.

מיד אחרי בחינות הבגרות, התגייסתי עם בני הגרעין שלי לשירות צבאי בנח"ל. אחרי סיום הטירונות, עשיתי קורס חובשים קרביים, וזמן מה הייתי עם הגרעין בהיאחזות "משואה", שבבקעת הירדן. את השנתיים הנוספות של השירות, עשיתי בבית הספר למפקדים בגדוד 906, כחובש קרבי. עזבתי את הגרעין, כי רציתי להפסיק עם הצביעות שהייתה כרוכה בניהול אורח חיים דתי, בשעה שלא הייתי כזה. זה לא נראה לי הוגן כלפי חברי לגרעין וגם לא כלפי עצמי. החברים בגרעין ניסו לשכנע אותי להישאר ולנהל את חיי ואמונתי כרצוני, אבל עזבתי.

הזוית האישית

הנכדה מעיין: סבא, תודה רבה לך! היה מרתק, לשמוע ממך באופן ישיר, על השורשים שלי, מצד המשפחה שלך.

סבא יוסי: העונג כולו שלי! אם, תרצי פעם, להתעמק יותר, דעי לך, שכתבתי ספר. אמנם הוא לא ממש ערוך ועדיין קיימת רק גרסה דיגיטלית שלו. הוא נקרא "…ואלה תולדות והרפתקאות". חלקו הראשון, הוא על השורשים שלנו מצד אבי. הצלחתי להגיע בעזרת בן דוד שלי אלכס מילר, שאינך מכירה , 5-6 דורות אחורה , כלומר עד סביבות שנת 1800. מצד אימא, מצאתי נתונים רק שלושה דורות. החלק השני בספר, הוא יותר סיפורים והרפתקאות על ילדותי ועל העלייה לארץ.