מאגר סיפורי מורשת

שלום, שמי נטע טורצ'ין ברצוני לספר לכם על סיפור העלייה של סבתי לודמילה (מילה) טורצ'ין. סבתי עלתה לארץ עם הבן שלה (אבא שלי) לקראת חנוכה ט"ו ה-תשנ"ג, 10 לדצמבר 1992.

אחרי התפרקות ברית המועצות והסרת מסך הברזל רוב היהודים מרוסיה יכלו לעלות ארצה. לאור סיבות אישיות ומשפחתיות (שלא אוכל לפרט כאן) גם סבתא שלי החליטה לעלות. בארץ כבר חיכו לה הוריה, אחים ובני דודים. הם התגוררו ברעננה, לכן גם מילה וניק (אבי) הגיעו לעיר זו. במהרה אבי הצטרף לאולפן לעולים צעירים (סבתי לא זוכרת את שמו של האולפן), בניצנה שבנגב (ליד גבול מצרים). שם למד עברית במשך השנה. שם הכיר את חברו הטוב איליה שהוא במקרה בן דוד של אמי. כעבור מספר שנים בזכותו הוריי הכירו אחד את השני והקימו משפחה.

בזמן הזה סבתי התחילה ללמוד עברית באולפן ומילתה הראשונה שלמדה הייתה: 'סבלנות'. באמת כך, התכונה הזו נדרשת מהעולים החדשים בתהליך ההסתגלות בארץ. כיום סבתי בת ה-78 יודעת לדבר עברית אך השפה הרוסית יותר קלה לה.

בעבר סבתי עבדה בגן ילדים כפסתרנית ומורה למוסיקה ובארץ היא לא המשיכה לעבוד במקצוע שלה אלא המשיכה לעבוד כעוזרת בית. כאשר סבתי עלתה לארץ היא טיילה הרבה וכך המקום האהוב בארץ עליה הוא יערות הצפון. מילה נולדה והתגוררה במשך כמעט חמישים שנה בסיביר בעיר קמרובו. כידוע באזור הזה חורפים יקרים מאוד. לכן, כשהגיעה לארץ היה לה קשה להסתגל לאקלים החדש.

סבתי מאוד אוהבת לשיר וכמו רוב בני משפחתה שרה טוב מאוד. הרבה שנים היא שרה וממשיכה לשיר במקלת אזרחים ותיקים. היא סיפרה לי  שכאשר עלתה לארץ שירה האהוב היה "ארץ ארץ ארץ" של שייקה פיקוב. כיום סבתי גרה בהוד השרון ממשיכה לשיר ולטייל ולהנות מהחיים.

הזוית האישית

נטע התלמידה המתעדת: במהלך התכנית הכרתי את סבתי טוב יותר והכרתי בה צדדים חדשים, במהלך הראיון נהניתי לראות אותה מספרת את סיפור חייה. גם כאשר היא הרגישה שלא יכלה לספר, היא עדיין הצליחה להסביר לי את הפרטים בדרך טובה יותר. הרגשתי יותר קרובה אליה ושמחתי לגלות שסבתא שלי היא הכי טובה בעולם.