מאגר סיפורי מורשת

שמי הוא פנינה ונונו, נולדתי ב1947 בקזבלנקה שבמרוקו. להוריי קראו רחל וסיימון.

שם נעוריי היה ג'קלין וקנין, וכשעליתי לארץ עברתו את שמי לפנינה, היינו ארבעה אחים במשפחה, שלוש בנות ובן. אני האחות האמצעית

בילדותי גרנו בבניין רב קומות ומפואר, היינו משפחה אמידה, מכיוון שאבי היה סוכן אוניות ועבד הרבה, והיה איש מאוד מיוחד. הוא נפטר כשהייתי בת שלוש.  בעבר לא היה נהוג לקחת חולים מכובדים לבית החולים, אלא לטפל בהם בבית, כך גם אבי. כשאבי היה חולה, טיפלו בו בביתנו. אין לי הרבה זיכרונות מילדותי ומאבי, אך יש לי זיכרון מסוים ממנו, כשהוא טייל איתי ועם אחותי בים וקנה לנו תיקים.

אמי הייתה ספרית, היא התאלמנה בגיל עשרים ושבע. היינו משפחה מאוד חזקה ומיוחדת. החיים שלנו במרוקו היו טובים. גם השכנות עם הערבים היתה נעימה לנו מאוד.  זכורות לי במיוחד חגיגות המימונה. הקשיים היו בעיקר כלכליים בעקבות מות אבי. אימי היתה צריכה לפרנס את הילדים בעצמה. הרגשתי שמגיל צעיר מאוד, הייתי אמא וההתמודדות עם הקשיים הצמיחו אותי.

בבית הספר החינוך היה נוקשה, לא כמו היום. אם לא הצלחתי במשהו, היו מצליפים לי על היד עם מקל. לכבד את המורים היה חלק גדול מהחינוך.

לעלות לארץ היה חלום בשבילנו, מאוד רצינו להגיע לארץ ולהתחבר ליהודים. אחי הבכור היה בן שש עשרה כשהחליט יחד עם אמי שצריך לעבור לארץ. אני הייתי בת שמונה. היה לנו דוד במרוקו שהיה לו אופנוע, והוא לקח אותי ואת אחותי לספינת המעפילים בלילה. הספינה שטה במזג אוויר סוער. לא הרגשתי טוב והקאתי המון. באחד הימים רב החובל הגיע עם הפנס ובדק אותי. הוא אמר לאמי שאי אפשר להמשיך כך, ושאני לא אשרוד. אמא שלי לא ויתרה עליי ורצתה רופא. כל ההפלגה לא הרגשתי טוב. כשהגענו לארץ השתפר מצבי. הגענו באוניית המעפילים לנמל חיפה, ומשם הועברנו למעברה בקרית שמונה, ושהינו בה כמעט חודש. זכור לי שחילקו לנו תלושים כדי לקבל אוכל. הקטע המצחיק הוא שאמרו לנו שמי שרוצה ללמוד עברית, שיאכל את הפתק שהודבק על הלחם, וכמובן האמנו ועשינו זאת.

בשנות ה- 50 החליטו שכל מי שעלה לארץ, יש לו מחלת גזזת ולכן היה צורך לטפל במחלה. שמו לנו חומר מסוכן בראש, והשיער נשר. באנו מבית מטופח ונקי, וזו היתה חוויה קשה בשבילנו, שמשפיעה עליי עד היום. כשהגענו לארץ אחיותיי שעלו לארץ לבד, דרך עליית הנוער שנה לפני חיכו לנו שם.

גרנו במעברת קריית שמונה כחצי שנה, ואז עברנו לבית משלנו. כשלמדתי בבית הספר מייד שינו לי את השם לפנינה. הם החליטו עבורי. היתה לי דודה בשם פנינה ,אז כבר הכרתי את השם וזה עזר לי להתרגל אליו. למדתי בבית הספר ועברתי לפנימיית "ימין אורד" בגיל שתיים עשרה כי אימי לא יכלה לגדל אותי. לא התגייסתי לצבא, אך הייתי בשירות לאומי וסייעתי בבתי ספר.

לאט לאט התחלתי לשקם את חיי. עזרתי לאמי, ועברנו לגור בקרית חיים. ידיד מהפנימייה שלי הכיר לי את אלי בעלי.

התחתנתי בגיל עשרים ואת ביתי הבכורה ילדתי בגיל עשרים ושלוש . משם רק צמחתי והתפתחתי. היום אני לא מרבה לדבר, ולהיזכר, ואני שמחה על ההזדמנות להעלות זיכרונות שהיו חבויים בתוכי.

הזווית האישית

שחר: היה לי מאוד כיף ללמוד יותר על סבתא שלי, בדרך כלל היא לא מדברת הרבה על העבר שלה, ובמיוחד בגלל זה בחרתי לעשות איתה את תעוד הסיפור שלה. אני שמחה שסבתא שתפה אותי בסיפורה, ואני מרגישה שאני מכירה אותה יותר טוב עכשיו.