מאגר סיפורי מורשת

שמי שרה ציפמן, נולדתי בפולין בשנת 1946.  בשנת 1950 החליטו הורי, חיה ויעקב שטנגר, לעלות לארץ ישראל. הפלגנו מעיר הנמל גדנסק. לפני העלייה לאוניה הגיעה אישה שלקחה לי את אחת הבובות שהיו ברשותי. היא אמרה שבובה אחת מספיקה לילדה. הייתי מאוד עצובה. העלו אותי על שולחן לבדוק אם הורי החביאו על גופי כסף או תכשיטים. באנייה לא היו חדרים פרטיים. היו שני אולמות שינה: אחד לכל הגברים והשני לנשים ולילדים. בכל אולם מיטות קומתיים שהיו צפופות מאד. מדי פעם עלינו לסיפון כדי לנשום אויר נקי. כשהתקרבנו לארץ אל מול חיפה עלו כולם לסיפון, שרו את "התקווה" וחלק מהציבור בכה מהתרגשות.

מהנמל נלקחנו למעברת "שער עליה", ריססו אותנו בDDT לשם חיטוי. המקום היה מוקף בגדר תיל גבוהה, מה שהזכיר את מחנות הריכוז. אבי ששרד את השואה, הרגיש כלוא, חתך את הגדר ויצא מחוצה לה. הוא נעצר והובא לתחנת משטרה. אני זוכרת את אמי לוקחת אותי ביד לתחנה כדי לשחרר את אבי.

הוכנסנו למבנה ארוך שבו שוכנו 50 אנשים בלי מחיצות ובלי הפרדה. מכיוון שהאולם היה דחוס, אנשים עמדו בחוץ ושוחחו. ליד מבנה אחר היתה קבוצה של אנשים לבושים בבגדים צבעוניים, מתופפים על פחים, שרים ורוקדים. אמי אמרה שהם נראים כמו צוענים אבל הם כנראה יהודים כלומר ממש אחים.

לשיפור התנאים קבלנו אוהל הודי שבמרכזו מוט גדול והיריעות מיוצבות על ידי יתדות. מכיוון שהיה חורף קשה, היו רוחות וגשמים חזקים, היתדות נותקו מהקרקע והורי נאלצו לחזק אותן בגשם הסוחף כאשר אני יושבת על המיטה והמים זורמים בין המיטות. המקלחות והשירותים היו משותפים ובבניין נפרד. האוכל חולק ממטבח מרכזי. לא הכרתי אף אחד ורציתי להכיר חברות חדשות. לא הספקתי, כי העבירו אותנו למעברת רעננה. קיבלנו צריף קטן, שוב ללא שירותים, מקלחת או מטבח. בלילה היו קולות מפחידים: תנים רבים שנשמעו כלהקות זאבים מפחידות. הכי מפחיד היה קול משונה שלא שמענו מעולם – נעירתו של חמור. לפי הקול חשבתי שזה חייב להיות קול של מפלצת נוראית.

לימים קבלנו בית קטנטן ושם התבססנו.

הזוית האישית

שי הנכדה: אהבתי ללמוד על העבר שלך, ולשמוע על החלום שלך בפעילות הראשונה על חלומות. ניר הנכד: תודה שבאת איתי לתוכנית, הסיפור שלך ריגש אותי ואני שמח שהצלחת לעלות לישראל.