מאגר סיפורי מורשת

סבתא אוליביה משיח מצד אמא, נולדה בשנת 1950 בבגדד שבעירק, להוריה סלאח ועליזה עידה. וזה סיפורה של סבתא אוליביה.

בשנות ה-50 סבתא שלי הייתה בת שנה, והעלייה של המשפחה התרחשה בשנת 1951, במסגרת מבצע "עזרא ונחמיה". המבצע להעלאת יהודי עירק נערך לאחר שהמלך של עירק, הסכים שהיהודים יצאו מעירק לאחר שיחתמו על שלילת אזרחותם. הפעילות הזו בעירק התרחשה בעקבות "הפרהוד" בשנת 1941, במהלכו פרעו המוסלמים ביהודים, ניסו יהודים רבים לברוח דרך איראן לישראל באופן בלתי לגלי. בעקבות הבריחה של היהודים נעצרו רבים מן המארגנים והבורחים ובשיתוף פעולה של ישראל והשלטונות בעירק, הוחלט שהיהודים יורשו לעזוב לישראל, אך יוותרו על אזרחותם ועל רכושם.

סבא וסבתא רבא וכל משפחתם החליטו לעלות לארץ ישראל. כאשר נחתו בארץ הם לא תארו שכך תהיה קבלת הפנים. הם הגיעו לבושים יפה עם חליפות ובגדים חגיגיים לרגל המאורע, אך בירידה מהמטוס  קיבלו אותם בצורה מבישה, כאשר ריססו עליהם חומר חיטוי שזה היה מעליב ומשפיל. לאחר מכן לקחו אותם למחנה כדי לפזר אותם במעברות אשר שימשו עולים חדשים.

סבא רבא שלי היה איש מאוד נאה ואינטליגנט אשר לקח את המצב הזה מאוד קשה. הוא היה עצוב מאד לאורך זמן, מכיוון שבעירק היה איש במעמד מכובד מאוד, והיה לו מאוד קשה להסתגל למציאות החדשה, בפרט שלא היה מה לאכול והכל נעשה בתלושים לאותו יום.

הם התגוררו באוהלים בתנאים קשים ללא עבודה. לאחר התאקלמות וחיים בשותפות עם שכנים ומשפחה, סידרו לסבתא רבתא שלי עבודה בקטיף בפרדסים, קטיף כותנה וסבא רבא שלי נאלץ לשמור על הילדים שלו ולעזור בעבודות הבית.

במשך השנים התנאים השתפרו לאט לאט, ונתנו למשפחה דירת שיכון. היה להם יותר קל מבחינת מגורים, הם למדו את השפה וסבא רבא עבד כדוור.

הם שרדו באותם תנאים בגלל שמחת החיים שהייתה להם והסתפקו במועט אבל יחד עם זאת נשאר הגעגוע לחיים בעירק.

הזוית האישית

הילה: הסיפור תועד במסגרת תכנית הקשר הרב דורי