מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתוכנית הקשר הרב-דורי

העלייה מעיראק של סבתא לילי אקפלד

חוגגים 80 לאחיה הגדול של סבתא לילי, אמיל
סבתא לילי בגיל שלוש וחצי
היציאה מעיראק והעלייה לישראל של סבתא לילי

שמי ליליאן אקפלד, נולדתי בעיראק בבגדד בתאריך 25.10.1946 בת חמישית למשפחת ששון. בשם אלהאם, לאבא יהודה ואימא טובה.

המשפחה הגרעינית שלי

כל בני משפחתי ואני נולדנו בעיראק. גדלתי בחממה, הבית היה הלב. גדלנו בבגדד. לאחר מכן עלינו לארץ כשהייתי בת 6 בשנת 1952, גרנו במעברה במשך שמונה שנים באוהל, בצריף. המגורים במעברה בעיר רמלה היו קשים ומייסרים ולאחר מכן עברנו לבית קטן בעיר רמלה.

גדלנו בהרמוניה, היינו חלק מגוף שלם המורכב מחמישה אחים ואחיות. עברנו יחד חיים של שיתוף והדדיות שהלכו והעמיקו עם השנים. אנחנו השורשים, וכל הדור שנולד הם הפרחים. הבנים והבנות, הנכדים והנכדות הנינים והנינות. לא פלא אם גדלים בהרמוניה שאנחנו גדלנו – גם הדורות הבאים שלנו יגדלו לתפארת.

אבא שלי, יהודה, עבד בעיראק בתור פקיד ברכבת ואימא שלי גידלה אותנו והייתה עקרת בית. כאשר הגענו לארץ ישראל לאבא שלי הייתה מכולת ואימא שלי עזרה לו והמשיכה לדאוג למשפחה.

האחים שלי, עמליה ז"ל, הייתה אשת חינוך ואמנית אשר פסלה וציירה כל חייה, אמיל, מהנדס חשמל אשר עבד בשירות הביטחון במשך עשרות שנים וגר היום בקיבוץ עין שמר, צבר, ד"ר בכימיה אשר עבד במהלך חייו בחברות תרופות, זמירה, כלכלנית אשר הייתה אחראית על כלל הכספים של בית החולים תל השומר במשך שנים רבות. ארבעת אחיי היו חלק חשוב ואינטגרלי מחיי, כולם אנשים חכמים, מלומדים ומשכילים.

הילדות שלי בעיראק וסיפור העלייה לארץ ישראל

מהתקופה בעיראק יש לי זיכרונות בודדים. גרנו על שפת נהר החידקל, יש לי תמונה שצילמו אותי שם וזכורה לי הפיג'מה המשובצת היפה. זכורה לי העלייה לארץ, עלינו בתאריך 15.02.1952 הייתי בת חמש, עלינו עקב השנה החמורה ליהודים בעיראק, האשימו אותנו בכך שהיינו שייכים לתנועה הציונית והחרימו לנו את כל הרכוש, לנו ולכל היהודים שסביבנו. אבי (יהודה ששון) נאלץ לחתום על רצון ליציאה – גירשו אותנו ולא הייתה לנו ברירה אחרת והחרימו לנו את כל הרכוש שאבא שלי כל כך אהב. הגענו במטוס לארץ, לשדה התעופה בן גוריון. אני זוכרת שכאשר הגענו כיבדו אותנו בסנדויצ'ים עם נקניק – דבר שהיה זר לנו מאוד.

משם עברנו לשער העלייה, מקום שקלט עולים רבים. קבלנו מיטות סוכנות, גרנו בחללים גדולים עם המון אנשים – בתקופת הצנע לא היה אוכל בארץ והמיטות שקיבלנו היו עם מזרונים שהמילוי שלהם היה קש שבתוכו היו פרעושים, פשפשים ומחלות. ולמרות כל זה – לא, אני זוכרת שלא סבלתי שם מבחינה נפשית. חילקו לנו בשער תלושים לקבל מזון. בעמדת החלוקה, אני זוכרת שהייתי הולכת לשם בלב שלם, מעולם ללא מועקה. למרות המצב הקשה, זכור לי שבאותם רגעים לא הרגשתי את הקושי. משער העלייה העבירו אותנו לעיר רמלה, גרנו במעברה ברמלה.

סיפור המעברה

בשנת 1952-גרנו שבע נפשות באוהל בקיץ ובחורף המר. ההורים שלי היו מאוד עצובים ואנחנו האחים קיבלנו הכל בקלות. בשנת 1953 עברנו לצריף במעברה ג', כאן נשארנו שבע שנים.

תקופת הילדות הייתה 13 שנים (עד סוף כיתה ח'), עברה בהנאה גדולה: לא הפריעו הגשמים והחום שחדרו אל הצריף. היה חורף והיו נזילות שחדרו לצריף בקיבוץ ובקיץ היה חום לוהט – הצריף היה בנוי מעץ וגגו מפח מאלומיניום, לא הייתה אפשרות לברוח מהחום.

גם האחים שלי זוכרים תקופה זו כחלק טוב בחיים שלנו, אהבנו את המקום סביבנו, היינו עם דודים שלנו ועם וסבתא חביבה, אמו של אבי. סבתא חביבה, שהייתי קשורה אליה מאוד, עלתה לארץ ביחד איתנו וגרה איתנו במעברה ביחד עם דוד אברהם, אח של אבי. לא חשבתי שכולנו נזכור אותה כך בגלל התנאים הקשים, אבל בגלל האחדות שלנו והתמימות – דווקא נהנינו. בשנת 1960 עברנו לבית מאוד קטן, גרנו בו שבע נפשות, שני אחים ישנו במיטה אחת – היו ארבע מיטות ואחד ישן לבד.

בתקופת הבגרות, למדתי בבית ספר תיכון אזורי רמלה-לוד. זו הייתה תקופה נעימה מאוד בחיים שלי. היו לי הרבה חברים וחברות. תמיד האחים והאחיות שלי היו חלק אינטגרלי מהחיים שלי, אף פעם לא היה חסר עם מי לדבר ועם מי לחלוק חוויות.

בשנת 1964, כאשר הייתי בת 18, התחלתי ללמוד באוניברסיטת תל אביב שהייתה במשכנה החדש ברמת אביב. למדתי מדעי הרוח, תנ"ך והיסטוריה. לאחר סיום התואר B.A  למדתי שנתיים לתעודת הוראה. בשנת 1967 התחלתי לעבוד בבית ספר עמל א' ברמלה, מנהל בית הספר היה תיאודור זלצמן. במשך 36 שנים הייתי מורה ומחנכת למקצועות תנ"ך, היסטוריה ואזרחות. מאוד אהבתי את המקצוע שלי ואת עבודתי ונהניתי מכל רגע.

שנת 1968 – החתונה עם ברוך אקפלד והקמת המשפחה שלי 

המפגש ביני לבין בעלי ברוך אקפלד החל בשנה האחרונה בתיכון, בשנת 1963. היינו חברים ובילינו יחד קרוב לחמש שנים. כעבור חמש שנים נישאנו בבית החייל בתל אביב. ברוך אקפלד פיתח קריירה בספורט, הוא למד בווינגיט שנתיים והוכשר כמורה לספורט, עבד בבית הספר המקיף ברמלה ובמקביל עבד בעירייה כרכז הספורט.

כיום אנחנו נשואים 55 שנים, נולדו לנו שלוש בנות מהממות: נעמה, כרמית ואוראל. נעמה בכורתי, היא קוסמטיקאית בת 53 ויש לה שלוש בנות: ענב, עלמה ועפרי. כרמית האמצעית בת 45 והיא וטרינרית, יש לה גם שלוש בנות: מאיה, מיכל וליבי. אוראל הקטנה בת 38 ויש לה את יהלי ועמרי. יש לי שבע נכדות ונכד.

אנחנו משפחה מגובשת שנפגשת יחדיו וחוגגת ביחד ימי הולדת וחגים. אני בקשר טוב וחזק עם בנותיי שאני אוהבת מאוד, וגם עם המשפחות שלהן, שאותן הן מגדלות בחוזק ובאהבה.

הזוית האישית

עפרי הנכדה המתעדת: נהניתי לשמוע את סיפור החיים של סבתא שלי ולראות כיצד היא מתרגשת ושמחה לספר את סיפורה. אני מאוד קשורה לסבתא שלי ומשתדלת לשוחח איתה בטלפון לפחות חמש פעמים בשבוע ולראות אותה לפחות פעם בשבועיים. סבתא שלי היא חלק בלתי נפרד מהחיים שלי, אני אוהבת ומעריכה אותה.

מילון

מַעְבָּרָה
ישוב ארעי לעולים חדשים לארץ ישראל בשנות החמישים. המעברות הוקמו לרוב בשולי יישובים ותיקים או ביישובים ערביים נטושים, כדי לספק דיור לעולים שהגיעו בגל העלייה הגדול שלאחר קום המדינה. (ויקיפדיה)

ציטוטים

”הבית היה הלב“

הקשר הרב דורי