מאגר סיפורי מורשת

שמי יצחק נחום, נולדתי בבגדאד שבעיראק. קראו לי יצחק ע"ש השייח יצחק – הרב יצחק. מקור השם גם מהתנ"ך. בילדותי קראו לי איציק (שם חיבה). שם המשפחה שלי נחום (ע"ש הנביא נחום). בעיראק השמות נקראו על שמות מהתנ"ך.

נולדתי בשנת 1946. בעיראק בזמנו לא ילדו בבתי חולים, הייתה באה מיילדת הביתה ומיילדת את התינוק. עד גיל 5 גרתי בבגדאד שבעיראק. החיים היו בסך הכל טובים עד שחדרה השפעת האידאולוגיה הנאצית לאיזור והתושבים המקומיים עשו פרעות ביהודים (הפרהוד).

ביולי 1951 עלינו לארץ דרך הסוכנות היהודית. נאלצנו להשאיר את כל רכושינו בעיראק – היה לנו הרבה רכוש, היינו בין המשפחות העשירות בעיראק ואפילו היו לנו משרתים. אנחנו נתנו למשרת אחד את כל רכושינו מכיוון שהיינו צריכים לעלות לארץ והיה אסור לנו להביא רכוש ולכן, עלינו רק עם תיק קטן ובלי מזוודות. הגענו לארץ חסרי כל. ארץ ישראל מנתה אז כ-600,000 תושבים. חבלי הקליטה היו קשים. בארץ לא יכלו לספק לעולים תנאים כמו שמספקים היום. בתחילה גרנו באוהל הודי אחד (כל משפחה קיבלה אוהל), גרנו בעתלית, במחנה עולים.

תהליך העלייה

אותי ואת אחיי הלבישו בחליפות יפות, עזבנו את הבית בבגדאד ובמשך שבועיים השתכנו אצל קרובי משפחה בעיראק. כאשר קיבלנו את האישור הסופי לעלייה, הגענו לשדה תעופה. הכל התרחש בלילה, היה מאד צפוף. לקראת חצות עלינו למטוס. לפנות בוקר נחתנו בשדה התעופה בלוד. עליתי עם הוריי ואחיי.

משדה התעופה עברנו במשאית לנהריה. שם נתנו לנו צריפים ישנים מעץ וישנו שם תחת קורות השמיים במשך שלושה ימים. משם לקחו אותנו למחנה אוהלים פתוח. בשנת 1951 בחורף היה שיטפון של גשמים. כל הרכוש שלנו והאוהלים שלנו הושמדו בשיטפון. התעוררתי בידיים של חיילים שהצילו אותנו מהשיטפון – הפרידו אותנו מההורים שלנו למשך שבועיים. (בזמן הזה הרבה ילדים נעלמו, נגנבו – סחרו בילדים, מכרו אותם למשפחות ללא ילדים).

קיבלנו צריפון פח שבו גרנו שבע נפשות. היה בו חלון מאחור ודלת כניסה מקדימה. הייתה מיטה אחת גדולה שעליה ישנו שבע נפשות. השירותים היו בחוץ, וכדי להתרחץ היו מחממים דלי מים ואיתו מתרחצים. אלו היו המעברות של שנות ה-50.

דיברנו בבית את השפה הערבית ולאחר שעלינו לארץ דיברנו יותר בשפה העברית. לאחר תקופה מסויימת קיבלנו עוד צריף עד לשנת 1957. אחרי מלחמת קדש, עברנו לבית מלבנים – דירה בת שלושה חדרים – בלוק שיכון. גרנו בקומה השנייה. לא היו מים חמים. בישלנו במטבח עם פתיליה. לא היו דלתות בחדרים, לא היה חשמל. בשנת 1959 חיברו אותנו לחשמל וקנינו רדיו. ב-1960 סיימתי כיתה ח', הייתי בן 13. הלכתי ללמוד בישיבה, באותה תקופה אבא שלי נפטר.

בילדותי ביליתי עם חברים בחוץ. שיחקנו בקרבות, תופסת ומחבואים. היינו כל היום בחוץ במרחבים. בכיתה ט' עברתי לישיבה בקריית הנוער למשך ארבע שנים. משם עברתי לצבא. בהתחלה הייתי קומונר – מדריך בנוער העובד בחיפה במסגרת הנח"ל. לאחר מכן חזרתי לאימונים. להנדסה קרבית, בחיל שמסונף לאב"כ – לוחמה כימית וביולגית. עד למלחמת ששת הימים האב"כ היה סודי. באותה תקופה התגלה לכולם נושא זה ולכן במלחמת ששת הימים שירתי בשריון בחטיבה 7. השתתפתי במלחמת ההתשה, שירתי במילואים מהחרמון עד תעלת סואץ. במלחמת לבנון נלחמתי גם כן.

לאחר הצבא למדתי במכון להכשרת מורים לבתי ספר. למדתי נגרות והדרכת הוראה. במשך חיי עסקתי בעבודות נגרות, בהוראה ובתפקיד נוסף כסוכן ביטוחי רכב.

הזוית האישית

ליאור הנכד המתעד: נהניתי לראיין את סבא יצחק ולמדתי על תנאי החיים שהיו פעם ועל ילדותו.