מאגר סיפורי מורשת

שמי אייל חן אליהו, אני משתתף השנה בתכנית הקשר הרב דורי יחד עם סבי חזי אליהו. יחד אנו מתעדים סיפור מחייו של סבא ומעלים אותו אל מאגר המורשת של התכנית. סיפורו של סבא עוסק בעלייתו מעיראק לישראל.

הקדמה

יהדות עיראק אף פעם לא הפסיקה לחלום לעלות לארץ הקודש שבה חיו אבותיהם אלפי שנים קודם. היהודים בעיראק תמיד הרגישו אורחים וזרים בארץ לא להם. היחס אליהם ידע עליות ומורדות. בשנת 1941 הגיע לשפל, במה שידוע כ"פרהוד".

הפרהוד היה פוגרום שבוצע כנגד יהודי עיראק. בפוגרום זה נהרגו יהודים רבים ורכושם נשדד. היחס אל היהודים, לאחר הפוגרום, נעשה רע עוד יותר. ההתנכלויות ליהודים בעיראק בוצעו על רקע יומיומי. התושבים נהגו לקלל את היהודים, לקרוא להם בשמות גנאי ולהכותם.

בשלב זה, גמלה ההחלטה בליבם של הוריי, שעליהם לעזוב את עיראק, ואין להם סיבה להישאר שם. עד לשנת 1951 ממשלת עיראק אסרה על התושבים לעזוב את עיראק. מיד כאשר הממשלה העירקית נתנה היתר לעזוב את עיראק, הוריי לא היססו וב – 1951, עלינו במסגרת העלייה הגדולה של יהודי עיראק לארץ. עלייה זו ידועה בשם "עליית עזרא ונחמיה".

התנאים של ממשלת עיראק לעזיבת המדינה היו: 1. מי שיוצא מעירק, נאסר עליו לחזור לשם. 2. לעוזבים את עיראק אסור לקחת איתם כל רכוש או כסף – משום סוג.

קורותיי – העלייה לישראל 

נולדתי בשנת 1946, בעיר בגדד שבעיראק למשפחה שהיגרה מחבל בכורדיסטן לבגדד לצרכי פרנסה. בעיראק, היה לנו בית והייתה להורים שלי עבודה. התפרנסו טוב.

בשנת 1951, כשעלינו לארץ ישראל, הייתי בן 5. עליתי לארץ יחד עם הוריי וחמשת אחיי ואחיותיי. אני זוכר את החיפוש המדוקדק שעבר אבי בשדה התעופה בעיראק, ביום העלייה לישראל. השלטון העיראקי בדק שלא לקח עמו כסף ו/או תכשיטים. אני, בתמימות של ילד בן 5, הוצאתי את כיסיי החוצה, והראיתי לשוטר העיראקי שהם ריקים. השוטר העיראקי גיחך, טפח לי על הראש וויתר על החיפוש בגופי.

עלינו על מטוס מטען והוטסנו לישראל. בשדה התעופה בישראל נתנו לנו משהו לאכול….כיכר לחם שחורה ויבשה שחשבתי בטעות לעוגה. מהר מאוד התבררה לי הטעות.

בשדה התעופה נשאל אבי לשמו ולשם סבו. אציין כי שמו הפרטי של אבי, כמו גם שמו של סבו, היה "אליהו". אבי השיב: "אליהו". ללא התחשבות בשם משפחתו, שהיה "לוי", החליטו בשרירותיות שמעתה שמו המלא יהיה: "אליהו אליהו" (ולא, כפי שצריך היה להיות, "אליהו לוי"). כך למעשה נוצר שם המשפחה "אליהו", אף על פי שאמור היה להיות "לוי".

משדה התעופה נשלחנו למעברת עולים במגידו. שם גרנו בסוג של אוהל מבד, אבל הסביבה הייתה נחמדה עם מרחבים והרבה פרחים וצמחייה – שם בילינו את הזמן הפנוי שלנו.

לאחר כשנתיים מעברה זו פונתה כדי להקים בה את קיבוץ מגידו ועברנו לגור במעברת ה"קסטל". שם גרנו בצריף קטן מפח. מכיוון שהצריף היה עשוי מפח, הוא היה לוהט בקיץ וקר כמו מקרר בחורף. אם ירד גשם או ברד נאלצנו לסתום את האוזניים כדי לא לשמוע את הרעש. גרנו בצריף זה יחד שמונה נפשות. בצריף היו אך ורק מיטות. לא היה מטבח, לא שירותים. ישנו שני ילדים בכל מיטה ("ראש ורגל").

בשנים הראשונות התנאים היו קשים. מירב הדאגה הייתה לפרנסה ואוכל. המזון היה קצוב. אכלנו הרבה לחם עם ריבה ומרגרינה במעברת ה"קסטל". לאחר כמה שנים, עברנו לגור במבנה אבן קטן בגודל חדר וחצי, גם כן באזור הקסטל. למרות שהמבנה היה קטנטן, זה היה שדרוג משמעותי משום שהיו בו מים זורמים ופינה של שני מטר למטבח. מבחינתנו, זה היה ארמון לעומת הצריף הקודם.

קיבלנו חלקת אדמה טרשית (מלאה סלעים). נאלצנו לעבוד קשה כדי לסכל את הסלעים ולנטוע גפנים, עצי פרי ומעט ירקות. הוריי היו עובדי כפיים. הם עבדו בבנייה, בישול וניקיון. המשכנו את שלבי הקליטה בארץ. הלכנו לבית ספר יסודי והמשכנו לתיכון, צבא וכו'. הקמנו משפחות בישראל והתאקלמנו במדינה.

הזוית האישית

סבא חזי: זו הייתה חוויה נוסטלגית ומעוררת הרבה רגשות. זו חוויה מאוד נעימה בסך הכל, מאוד מרגש להיזכר במה שהיה ובעיקר לראות מה השגנו מאז – יש לנו בית, ילדים, נכדים וארץ נהדרת. אנחנו צריכים להיות אסירי תודה על הדרך שעשינו. התכנית הזו מאוד חיובית, כדי שהדורות הצעירים ידעו ויכירו את ההיסטוריה שלנו ולאן הגענו.

אייל הנכד המתעד: היה לי כיף מאוד לעשות את התכנית עם סבא שלי, התחברתי עוד יותר אל השורשים שלי והתקרבתי עוד לסבא שלי.