מאגר סיפורי מורשת

שמי אהובה חמדי, עליתי לארץ בגיל 6 בשנת 1952.

בעיר שלנו נפוצה שמועה שצריך דחוף לעלות לארץ ישראל. ארץ ישראל קיבלה עצמאות ואנחנו צריכים להתיישב ולבנות את הארץ. אבא שלי התלהב מאוד מהרעיון, כי הוא חיכה לזה שנים רבות (משפחתי היא מגולי בבל).

אני לא הבנתי ולא שמעתי בכלל על ארץ ישראל, רק בזמן שנפוצה השמועה שצריך לעלות לארץ, ידעתי עליה. בתחילה, חלק מהאחים שלי עלו לארץ עד שאבי ימכור את העסק. תוך מספר חודשים היינו צריכים מהר למכור את העסק. לאבי היה הרבה זהב וכסף. הוא היה צורף, מכרנו את הכסף במשקל של תפוחי אדמה פחדנו שהשלטון יידע שאנחנו עוזבים את העיר. ביום שישי אבי הפקיד צ'ק בבנק על סך 3,000 דינר, בשבת השלטון בעיראק הוציא חוק: יהודים שיש להם כסף בבנק לא יכולים לקבל אותו, כי הם נרשמו לעלות לארץ ישראל. כך אבי הפסיד את כל כספו בעיראק. לפני שעלינו למטוס הפשיטו אותנו כדי לוודא שאנחנו לא לוקחים איתנו שום כסף וזהב.

העלייה למטוס הייתה לא קלה, אני זוכרת שהיה קר מאוד, זו הייתה טיסה של ארבע שעות עד שהגענו לארץ. הטיסה הייתה מתישה מאוד, ירדנו מהמטוס בשמחה, נישקנו את האדמה וחיכינו לדעת לאן פנינו מועדות.

באה משאית ולקחה אותנו בנסיעה של מספר שעות. במקום שאליו הגענו היו אוהלים וישנו על מיטות של ברזל. בקושי היו לנו שמיכות להתכסות, את האוכל לא יכולנו לאכול, כי הוא לא היה מתאים לנו. הוא היה שונה ממה שאכלנו בעיראק. לפעמים ירדו גשמים, האוהל עף ואבא שלי רץ בעקבותיו כדי להקים אותו מחדש.

במעברה למדו אותנו לקרוא ולכתוב. אחרי מספר חודשים העבירו אותנו למעברת בית שמש. בחורף היה קר מאוד ובקיץ היה חם מאוד. לאחר שנה אבי לווה כסף מדוד שלי וקנינו בית בירושלים. למדתי בבית ספר "רוחמה" בירושלים עד כיתה ח'. נהניתי מאוד מבית הספר והתייחסו אליי מאוד יפה. בתור עולה חדשה קיבלתי מלגה בגלל שהייתי תלמידה חרוצה מאוד. המשכתי את הלמודים בסמינר "אפרתה", ארבע שנות תיכון ושנתיים סמינר.

התחלתי את עבודתי במעברה בבית שמש ולאחר מכן עברתי ללמד בירושלים. לימדתי במשך 14 שנה ב"רוממה" בבית הספר מצפה שמואל, לאחר מכן לימדתי בבית ספר "נווה" ציון במשך חמש שנים. לאחר מכן לימדתי 13 שנה בבית ספר "הר נוף". נהניתי מאוד מעבודתי. התחתנתי, ילדתי ארבעה ילדים: שני הילדים הבכורים למדו בישיבת "נתיב מאיר" ובאוניברסיטת "בר אילן". הראשון למד כלכלה מנהל עסקים וראיית חשבון והשני למד משפטים תואר ראשון ושני וגם כלכלה באוניברסיטה העברית.

הילדה השלישית למדה גם משפטים בבר אילן. הרביעית (אימא של נטע, הנכדה המתעדת) למדה באוניברסיטת בר אילן כעת היא פסיכותרפיסטית. גם היא ילדה ארבעה ילדים והכי קטנה, בת הזקונים – היא נטע. כולם למדו בבית הספר "שבטי ישראל".

הזוית האישית

הסיפור תועד במסגרת תכנית הקשר הרב דורי. התכנית נערכה בבית הספר שבטי ישראל במודיעין-מכבים-רעות, התשפ"ב 2022, בהנחיית המורה המובילה תמר רון.