מאגר סיפורי מורשת

שמי יפת ימיני אני בן 83. נולדתי בשנת 1937 בעיראק בדהוכ.

העלייה לארץ

בתחילת שנת 50 הודיעו לנו היהודים שאנחנו רשאים לעלות לארץ ישראל, אבל היו כמה תנאים: אנחנו לא יכולים למכור את הרכוש שלנו אלא לעזוב אותו, וברגע שאנו עוזבים את גבולות עיראק אנחנו לא רשאים יותר לחזור לשם.

התכוננו לעלייה. כאשר באו השלטונות לבית הכנסת ורשמו את כל מי שרצה לעזוב, כל היהודים בעיר שלנו עזבו ולא נשאר שם אף אחד. בחודש נובמבר בשנת 1950 לקחו את כל התושבים היהודים בכמה שלבים לבגדאד, שם שהינו זמן מה בבית הכנסת הגדול שקראו לו "מסעודה שם-טוב". לאחר מכן הגיעו מטוסים והעבירו אותנו דרך קפריסין לשער העלייה ליד חיפה.

בשער העלייה עברנו כל מיני בדיקות ורישום. לאחר מספר ימים העבירו אותנו לפרדס חנה. בפרדס חנה היו מפזרים את העולים בכל חלקי הארץ. היו שואלים לאן העולים רוצים להגיע, אבל לא בהכרח קיבלנו את מה שביקשנו. המשפחה שלנו בחרה להגיע לישוב בצפון שנקרא עין העמק, היות והיו לנו שם משפחות מהעיר שלנו. הובטח לנו שיקבלו אותנו שם עם עבודה ופרנסה, אך למרבה הצער לא כך היה. הגענו לשם בחורף, היה חורף קשה מאוד. הביאו לנו אוהלים הודים אבל ללא יריעות והיה קשה מאוד לחיות שם. נשארנו שם כשבוע ימים והמצב לא היה נסבל.

סבי הקדים אותנו ועלה לארץ בשנת 1937, הוא התגורר בירושלים. כאשר בא לבקר אותנו בעין העמק ראה שהמצב קשה ובלתי נסבל, חזר לירושלים וחיפש לנו מקום לגור בו. הוא מצא לנו דיר באחת השכונות של ירושלים שנקראת שיח בדר (היום זה גן סאקר). גרנו בדיר הזה מספר חודשים. לאחר מכן מצאו לנו איזה חדר בקטמון הישנה, בשביל להגיע אליו היינו צריכים לרדת 22 מדרגות, החדר היה בלי מטבח ובלי שירותים. שילמנו על החדר בדמי מפתח משהו כמו 1000 לירות. אבי בנה בחצר מחתיכות פח מטבחון ושירותים. כאשר עזבנו את פרדס חנה לעין העמק הפסדנו את כל זכויותינו כעולים.

סבנו כשעלה לארץ

תעסוקה בעבר ובהווה

בגיל 13 חגגתי בר מצווה, זו לא הייתה חגיגה כמו שחוגגים היום – הנחתי תפילין שאפילו לא היו שייכים לי וכבר למחרת נשלחתי לעבוד ולעזור בפרנסת המשפחה. עבדתי במכבסה וקיבלתי לחודש 7.5 לירות שכר חודשי. לאחר מכן עזבתי את המכבסה ועברתי למקום אחר, שם שילמו לי 10 לירות בחודש וכך עד שהגעתי לשירות הצבאי. שירתי ב"חיל השריון". המשכורת החודשית שלי בצבא הייתה 40 לירות.

סבנו וחברו במהלך השירות הצבאי

כשנגמר השירות חזרתי שוב לעבוד במכבסה היות ולא ידעתי לעשות שום דבר אחר, אז קיבלתי משכורת של 150 לירות לחודש. בשנת 1961 פתחתי לי עסק קטן ועבדתי כעצמאי ברחוב מלאכי ושם המשכורת הגיעה קרוב ל-200 לירות – זה היה הישג גדול.

סבנו עובד במכבסה

הקמת המשפחה

לאחר השירות הצבאי התחתנתי עם אשתי עליזה והקמתי בית. נולדו לנו חמישה ילדים: ב- 16.6.60 נולדה בתי הבכורה רונית, ב- 22.6.63 נולדה בתי אורנה, ב- 6.6.66 נולדה בתי רויטל, ב- 5.10.71 נולד בני רונן וב- 9.10.75  נולד בני מאיר הקטן (אבא שלי).

רונית עובדת כמעצבת פנים, אורנה עובדת סוציאלית, רויטל לבורנטית, רונן ממשיך את דרכי ועובד במכבסה שנקראת על שמו "מכבסת רונן" ומאיר מתכנת מחשבים. כיום יש לי 16 נכדים ו-6 נינים, בלי עין הרע.

סבא וסבתא שלנו בחתונתם

המשפחה המורחבת שלנו

החתונה הכורדית

כאשר הבחור או הבחורה היו מגיעים לגיל נישואין היו מחתנים אותם. את הבנות חיתנו בדרך כלל בגיל 18. היה אסור לצאת יחד. אם האבא של החתן היה מכיר משפחה מסוימת שיש לה בת, היו הולכים לבקש אותה וברגע שהסכים האבא היה קובע מוהר. האב של הכלה לא היה לוקח את הכסף לעצמו אלא היה קונה לכלה כל מיני דברים כגון בגדים, תכשיטים, מצעים ועוד. ברגע שהסכימו שני הצדדים היו קובעים תאריך לאירוסין ולאחר האירוסין יכלו להיערך לחתונה.

האירוסין היו נחגגים עם מסיבה גדולה וריקודים. עיקר האירוע היה החינה. החינה הייתה נעשית לילה לפני שבע ברכות והיו חוגגים עד הבוקר. בבוקר החברים של החתן היו לוקחים אותו לנהר והחברות של הכלה היו לוקחות אותה לנהר, שם היו רוחצים אותם. החתן היה טובל בנהר, היו מלבישים אותו בבגדים מיוחדים כמו כן גם את הכלה. היו מרכיבים את החתן על סוס והוא היה בא לבית הכלה לקחת אותה לבית החתן לערוך חופה וכמובן גם את הכלה מרכיבים על סוס. לאחר החופה בדרך כלל המסיבה הייתה צנועה ואז החתן היה לוקח את הכלה לחדר הייחוד.

למחרת החופה החברים של החתן היו לוקחים אותו לבית הכנסת בליווי תזמורת. לאחר תפילה שוב היו לוקחים את החתן והכלה לרחבה ושם במשך כל היום אוכלים, שותים ורוקדים עד זמן תפילת המנחה. כך היה במשך שבעה ימים. ביום שבת כמובן היו באים כל המשפחה והחברים לאחר התפילה ועושים סעודה ביחד עם החתן עד זמן תפילה.

ילדות בעיראק

כילד גדלתי בצפון עיראק בעיר דהוכ. למדתי בחדר תלמוד תורה עד גיל 8 ולאחר מכן הלכתי לבית ספר ממלכתי, שם למדנו קרוא וכתוב בערבית. היינו חוגגים את החגים בחיק המשפחה המורחבת. בפסח, לדוגמה, היינו עורכים את סדר הפסח באחד הבתים. ראש המשפחה מזמין לפחות כ-50 איש, כולם היו יושבים על שטיחים מסביב לשולחן, קוראים את ההגדה ומספרים על יציאת מצרים. בסוכות היו בונים סוכה ענקית ושוב היו באים לפחות 50 איש ויושבים בסוכה, כאשר הסוכה הייתה נבנית כולה מענפים של עצים מהסביבה. בחג השבועות היינו כולם – גדולים וקטנים – לובשים לבן והולכים לבית הכנסת כדי לרקוד עם ספרי התורה משום שזה יום מתן תורה. כך כל החגים היו נעשים בחיק המשפחה המורחבת. כל היהודים שם היו דתיים ולא ידעו מה זה חילול שבת ולכן את כל החגים היו חוגגים כהלכתם.

סבנו בילדותו

הזוית האישית

יפת: נהניתי מאוד עם נכדותי ונהניתי לספר להן על ילדותי ועל משפחתי. אני גאה בהן שהן נכדותיי שמוכנות לשמוע את הסיפור שלי ואני ומקווה שנהניתן.

אור ונועם הנכדות: נהנינו מאוד לשמוע את סיפורו של סבנו, למדנו המון דברים חדשים. אנו שמחות שבחרנו במחוייבות האישית הזאת. אף פעם לא יצא לנו לשמוע את הסיפורים האלה מקרוב ואנו שמחות שעכשיו יצא לנו לשמוע וללמוד.

סבא ואני במהלך כתיבת התיעוד