מאגר סיפורי מורשת

שמי יהודה סמרה. נולדתי בבירת עיראק, בעיר בגדד בשנת 1939. להוריי קראו יעקב והילה. סבי היה רב גדול בעיראק שמו היה הרב ששון עזרא סחייק, היו לי שישה אחים: שלוש אחיות ושלושה אחים. גרנו בשכונה יוקרתית ששמה היה באבי שרחי (הדלת של המזרח). באותה תקופה ההורים לא נתנו הרבה תשומת לב לילדים, אבי בכלל לא נתן, אולי אימא נתנה קצת יותר. הילדים אז, לא כמו בתקופתנו כיום, לא היו קשורים במיוחד להורים. היינו, אפשר להגיד, די בודדים.

בבית הספר היחסים עם המורים לא היו חברתיים במיוחד. העונשים היו הלקאות ועמידה בפינה של החדר. בבית הספר לא יצאנו לטיולים מחוץ לבגדד וגם בלימודים למדנו מעט על המדינות השכנות. באותו זמן החברים היו מי שגר לידך השכנים, היינו יוצאים בצהרים מהבתים ומשחקים.

תחילה הערבים העיראקיים התייחסו אלינו, היהודים, מאוד יפה ויותר מזה – המלכים עשו ליהודים כבוד והזמינו אותם לאכול איתם, וככה זה היה. היחסים היו טובים עד שפרצה המלחמה על ארץ ישראל והיהודים החליטו באותה תקופה להקים מדינה יהודית ואכן הצלחנו להקים מדינה. היה שינוי גדול מאוד גדול בהתייחסות אלינו, ההתייחסות השתנתה ב-180 מעלות, כי העיראקים המוסלמים לא אהבו את זה ולא רצו שתהיה ליהודים מדינה ומאז הכל השתנה.

העלייה הבלתי לגאלית של סבא 

בזכות זה שהיו יחסים מאוד טובים של היהודים עם המלך העיראקי, הוא החליט לתת ליהודים אפשרות לצאת לישראל. כל היהודים התלכדו וכמעט 90% מהיהודים יצאו לארץ ישראל. אני, לצערי, ברחתי לפני זה בשנת 1947 באופן בלתי לגאלי, ברחתי דרך פרס (איראן) ועוד לפני שהגענו לפרס זו היתיה הרפתקה: היינו בערך חמישה עשר איש שברחו באופן בלתי לגאלי והתחלנו ללכת לכיוון עיר הבירה של פרס – טהרן. התחלנו ברגל וכמעט נתפסנו, הגענו לגבול והמשטרה של עיראק כבר לא כל כך רצתה שיעלו באופן בלתי לגאלי ועצרה אותנו. סיפרנו להם כל מיני סיפורים והצלחנו בסוף לעבור את הגבול, אבל לפני זה היה מאוד קשה.

במסגרת המסע, רכבנו על חמורים ואתונות (אתון היא הנקבה של החמור ברבים) בשביל להגיע לפרס, ודווקא האתון שלי הייתה איטית ומאוד סבלתי מזה, מכיוון שכמעט יום שלם רכבתי עליה. מה שקרה הוא שאחת האתונות לא הסכימה לעבור את הנהר בשביל להגיע לטהרן ונאלצנו לשבת ולחכות עד שהיא תסכים לעבור. חיכינו ארבע שעות ולבסוף האתון השתכנעה והסכימה לעבור את הנהר. המשטרה של פרס קיבלה אותנו על הר גבוה, שם ישנו, ובבוקר המשכנו לעיר הבירה טהרן.

בטהרן הייתי כמעט שנתיים במחנה ושמו קרמנשאח'. בזמן הזה במהלכו הייתי במחנה, הסוכנות היהודית – לזכותה יאמר – הצליחה להעלות את רוב רובה של יהדות עיראק. אני אחרי כמעט שנתיים הצלחתי לעלות לארץ ישראל בזכות היותי ילד קטן, חשבו שאני לא אשרוד ושילד קטן ובודד בן תשע צריך להיות הראשון שעולה לארץ ישראל, לבסוף לאחר כמעט שנתיים הצלחתי לעלות לארץ ישראל.

כשהגעתי לארץ ישראל ישר לקחו אותי לקיבוץ להבות הבשן עם עוד ילדים שעלו לארץ ישראל. קיבלו אותנו יפה, טיפלו בנו וקיבלנו חינוך. בקיבוץ גדלתי עם עוד ילדים, קראו לזה "חברת ילדים" והשתלבנו שם עד גיל 16-17. מי שהיה אבי המאמץ היה לא אחר מאשר דוב זקין, שהפך בהמשך הזמן לחבר כנסת ואצלו הייתי במשך חמש שנים.

בשירותי הצבאי שירתי בקיבוץ סאסא בנח"ל. באותה תקופה לא היו דרגות, כולם היו טירונים. בשנות העשרים לחיי הייתי מרצה פוליטי בקיבוץ, הייתי בשומר הצעיר והייתה תלבושת אחידה הכוללת חולצה כחולה עם שרוך לבן למפגשים בין הבוגרים לצעירים. בגיל עשרים ושבע הכרתי את רחל אשתי לשעבר דרך אחד האחים שלי יאיר. לאחר חצי שנה של מפגשים החלטנו להתחתן ונולדו לנו ארבעה ילדים. בנוסף נולדה לי בת אחת ממרים אשתי הנוכחית וישנו גם בנה.

כיום יש לי שישה ילדים ואני מתגורר בהרצליה פיתוח. המסר שלי לדור הצעיר – "אם היו משקיעים יותר באיחוד בין הקבוצות הגדולות בארץ ישראל העתיד היה טוב יותר".

הזוית האישית

איב הנכדה המתעדת: היה לי מאוד מעניין לראיין את סבי, ללמוד את מורשתו ולשמוע את סיפורו.