מאגר סיפורי מורשת

שמי ברוך אקפלד, נולדתי בנובה זמקי שבסלובקיה בתאריך 1.9.1946, ילד יחיד להוריי, ניצולי שואה, אגון (יהודה) ורוז (רחל).

אימא שלי ראתה במו עיניה במהלך מלחמת העולם השנייה את הדנובה האדומה. כל מי שנתפסו במחבוא נלקחו לשפת הנהר שם קשרו אותם זה לזה, ירו על שני הקיצוניים בשורה כך שכולם נפלו למים כשהם עוד בחיים.

בשנת 1944 נלקחה אימא שלי כשהייתה בת 24 לאחת מצעדות המוות שיצאו מבודפשט בשלגים ששנאה כל כך. אבל היא החליטה שהיא לא הולכת, שבע פעמים ניסתה לחמוק משורות המוות, ורק בפעם השמינית הצליחה לברוח. אימא חזרה לבודפשט שכוחות בעלות הברית שולטים בה, הם נתנו לה להיות אחראית על קשישים ששכבו ופשוט חיכו למוות. את אלו שנפטרו הורידו למרתף כי לא היה אפילו איך לקבור אותם. אימא לקחה על עצמה את התפקיד תמורת מזון. גם אבא הצליח לברוח מנאצים, והגיע לגטו שבו אימא נמצאת ושאל אותה אם הוא יכול לעשות משהו תמורת אוכל. היא אמרה לו שיביא פעמיים ביום את אספקת האוכל, וכך היה.

רגע לפני פרידה מהונגריה, הפציצו בעלות הברית את בודפשט כדי לסגור חשבון עם כל משתפי הפעולה והחיילים הגרמנים שעוד הסתתרו בה. איך שאבא יצא להביא אוכל, נופלת עליו פצצה והוא נפצע קשה מאוד. הייתה רק אחות אחת, וגם היא לא ידעה מה לעשות. האחות תפרה את הפגיעה בחוט ומחט, כשרוז שוכבת לידו ותורמת לו דם תוך כדי תנועה. כעבור שלושה חודשים אבא שלי הציע נישואים לבחורה שהצילה את חייו – אימא שלי. אימא נהגה לומר שהסכימה מתוך רחמנות.

תשעה חודשים אחר כך, נולדתי. כשהם כבר היו בסלובקיה. איגון היה כנר ואיש ספר, הוא ידע לקרוא בשמונה שפות. בנוסף, הוא השיג תעודה למכונאות. בפברואר 1948 עליתי לארץ עם הוריי באונייה. הגענו לארץ כשהייתי בן שנתיים, עברנו לגור ביבנה. שם התחלתי את לימודיי בבית הספר וכבר בכיתה ב' נשלחתי לבית ספר מוצלח יותר ברחובות. עשיתי את הנסיעה כל יום הלוך ושוב.

אמי עבדה במסעדת פועלים ואבי עבד ביכין-חקל, שם נפצע בתאונת עבודה כשנפל לבאר בעומק 30 מטרים. ונגרמה לו חבלה קשה מאוד בגוף. בעקבות הנפילה, יד ימין של אבי הפכה לבלתי פעילה. אבל בכל זאת היה שותף לפעילות המסעדה. בשנת 1956 סגרו הוריי את מסעדת הפועלים שהייתה בבעלותם ועברו לרמלה. שם הפכו לשותפים בחנות ״פלס״ עם קטי דודה שלי ושלמה בעלה.

ילדותי

בהיותי בן 6 נאלצתי לנסוע באוטובוס לרחובות וללמוד שם בבית ספר יסודי. כעבור שנתיים עברנו לעיר רמלה, שם גרה דודתי קטי, אחותה של אמי. גרנו בבית ערבי כמה משפחות בדירה אחת ולמדתי בבית ספר ממלכתי א' ברמלה.

בשנת 1960 התחלתי את לימודי בבית ספר תיכון רמלה-לוד, בבית הספר בכיתה י"א הכרתי את ליליאן ששון. לאחר חמש שנות חברות, התחתנו. ליליאן למדה באוניברסיטה בתל אביב שלוש שנים לתואר B.A לתנ״ך והיסטוריה ושנתיים לתעודת הוראה מורחבת בשניהם, ולאחר מכן עבדה כמורה בתיכון לתנ״ך, היסטוריה ואזרחות.

לימודים ועיסוקים

לפני הגיוס לצבא למדתי שנתיים בווינגייט. בתום הלימודים התחלתי את שירותי הצבאי וניצלתי את העיסוק בספורט בחלק מהשירות.

בגיל 13 הצטרפתי לקבוצה מקצועית של רוכבי אופניים ברמלה. השתתפתי במרוץ האופניים הראשון שלי וניצחתי במקום ה-1. מאז ניצחתי ברוב המירוצים בהם השתתפתי.

מאלבום התמונות

במשך 20 שנה עסקתי ברכיבה מקצועית. מפקח של רשות הספורט שהשתתף באירוע מרוצי האופניים המליץ עליי בעיריית לוד לעבוד בחצי משרה כרכז מגמת החינוך הגופני במקיף ברמלה.

עם שחרורי מהצבא המשרה התרחבה והפכתי למורה חינוך גופני במקיף.

במירוץ אופניים

בתחילה גרנו בלוד ולאחר מכן חזרנו לרמלה, לדירה קטנה משלנו ומשם לדירה גדולה יותר ברחוב הרצל, במסגרת מבצע 'בנה ביתך'. בשנת 1976 התבקשתי לשמש בהתנדבות כיושב ראש התאחדות האופניים הישראלית והתחלתי להחיות את ענף מרוצי האופניים בארץ, הוצאתי נבחרות לארצות הברית. מאחר וארבעה חברים וחניך שלי נהרגו בתאונת אופניים, החלטתי לשים סוף לעיסוק זה.

בשנת 1984 הצטרפתי לקבוצת פטנק, השתתפתי באליפיות וניצחתי לעיתים די קרובות. בשנת 1993 יצאתי לפנסיה מוקדמת מעבודתי בעירייה. בשנת 2019 הצטרפתי למועדון רוטרי לוד – ארגון חברתי הפועל למען הקהילה. כיום, אני מקדיש את מירב זמני למשפחה שאני כל כך אוהב ובמועדון רוטרי.

אודות המשפחה

המפגש ביני לבין אשתי ליליאן אקפלד החל בשנה האחרונה בתיכון, בשנת 1963. לילאן ואני היינו חברים ובילינו יחד קרוב לחמש שנים. כעבור חמש שנים נישאנו בבית החייל בתל אביב. כיום אנחנו נשואים 55 שנים, נולדו לנו שלוש בנות מהממות: נעמה, כרמית ואוראל. נעמה בכורתי בת 53, נשואה לספי, ויש לה שלוש בנות: ענב, עלמה ועפרי. כרמית האמצעית בת 45, נשואה לתומר וגם לה יש שלוש בנות: מאיה, מיכל וליבי. אוראל הקטנה בת 38, נשואה לשימי ויש לה את יהלי, עומרי ועידו. יש לי שבע נכדות ושני נכדים.

אנחנו משפחה מגובשת שנפגשת יחדיו וחוגגת ביחד ימי הולדת וחגים. אני אוהב את המשפחה של מאוד ונרגש כל מפגש מחדש לראותם.

הזוית האישית

עפרי הנכדה המתעדת: נהניתי לשמוע את סיפור החיים של סבא שלי, ולראות כיצד הוא נהנה לשתף את סיפורו. העבודה המשותפת העניקה לנו זמן משותף ביחד ששנינו נהנינו ממנו. אני אוהבת מאוד את סבא שלי ונפגשת איתו לפחות פעם בשבועיים.