מאגר סיפורי מורשת

שמי רות ונולדתי בניו-זילנד בשנת 1940.

ברצוני לספר לכם על העלייה שלי לארץ ישראל, יחד עם סבא. כאשר מדינת ישראל הוקמה בשנת 1948, היו רק  650,000 יהודים בארץ. בשנות ה-50 וה-60 ישראל שלחה יהודים לכל מדינות העולם, כדי לעודד יהודים לעלות לישראל. כשהתחתנו בשנת 1966 הגיעה "שליחה" מישראל לבית הכנסת שלנו בעיר דאנידן בניו-זילנד. השליחה סיפרה לנו על ישראל, וזה מאוד נגע ללב של סבא וגם שלי, וחשבנו שאם היהודים חיכו 2,000 שנה כדי לחזור לישראל ועכשיו אפשר לחזור. למה אנחנו לא שם?". זה הזכיר לי את הסיפור של עזרא מהתנ"ך כשהיהודים חזרו לישראל כי מלך פרס נתן להם לחזור, וכמו שכתוב בעזרא פרק א פסוק 5: "לְכֹל הֵעִיר הָאֱלֹהִים, אֶת-רוּחוֹ, לַעֲלוֹת לִבְנוֹת, אֶת-בֵּית יְהוָה אֲשֶׁר בִּירוּשָׁלִָם".

כאשר שמענו את השליחה מדברת על ישראל, זה מאוד עורר אותנו לעלות לישראל, ונגע בלב של כולנו. זה לקח כמה שנים עד שהחלטנו בסוף לעזוב את ניו -זילנד היפה ואת ההורים והמשפחות שלנו, ולעלות לישראל.

בשנת 1974 קנינו כרטיס טיסה בכיוון אחד לישראל, עם שני הילדים שלנו, שושנה ודני. ואני חושבת שרק בעזרת אלוהים, הצלחנו לקבל  את ההחלטה הזאת, ולעבור לגור בישראל, שהייתה מאוד שונה ממה שהכרנו בניו-זילנד. הטיסה הייתה מאוד ארוכה, ולא היה מישהו בשדה התעופה שיקבל אותנו. ובנוסף, גם לא ידענו לדבר בשפה העברית.

כאשר הגענו לישראל, והיינו בדרך משדה התעופה למרכז הקליטה במבשרת ציון, קיבלו את פנינו שיירה של ציפורים בשמיים. כאשר ראינו את הציפורים וחשבנו שגם הם עברו דרך ארוכה. זה היה נדמה כאילו הציפורים קיבלו אותנו, ואמרו בריקוד בשמיים "ברוכים הבאים לישראל". זאת הייתה קבלת פנים יותר טובה מכל דבר אחר  שיכולנו לבקש.

ולמרות שלא היה קל ללמוד את השפה, ולהכיר את המדינה החדשה, אני זוכרת שפעם אחת ניסנו לקנות דבש בחנות, באמצעות תנועות ידיים וצלילים של דבורים, ואז המוכר בחנות הלך וחזר עם תרסיס נגד זבובים. זה היה כל-כך מצחיק.

הרבה זמן לא היתה לנו מכונית, אז נסענו באוטובוסים. אני זוכרת שבכל חצי שעה, שמענו חדשות ברדיו . זה היה בדיוק אחרי מלחמת יום הכיפורים, בשנת 1973. אני גם זוכרת שאנשים היו חוזרים מהשוק באוטובוסים עם תרנגולים חיים בשביל ארוחת הערב.

אני זוכרת שהיו מוכרים בסופרמרקט, דגים חיים בתוך בריכת מים, ואז המוכר היה מוציא את הדג שבחרתי, נותן לו מכה חזקה על הראש, כדי להרוג אותו. כל הדרך הביתה הדג היה עדיין זז, אפילו שהוא היה כבר מת. זה ממש מצחיק לחשוב על דג מת שזז כל הזמן. לא ממש אהבתי להכין את הדג, כי הוא הסתכל עלי עם העיניים הגדולות שלו.

למרות שההרים סביב ירושלים היו מלאים באבנים והנוף היה מאוד שונה מניו-זילנד הירוקה,  טיילנו הרבה בהרים, ולאט לאט התאהבנו בנוף החדש והמיוחד. בזמן הזה תמיד זכרתי שאלוהים הביא אותנו לישרא,ל ושזה חלק מהתוכנית שלו עבור החיים שלנו.

אני זוכרת שאנשים אחרים שעלו לישראל והיו במרכז קליטה, שאלו אותנו: "למה עזבתם את ניו-זילנד ובאתם לכאן?". ומבחינתי זה היה כאילו האנשים חיפשו תשובות בעצמם.

באולפן למדתי עברית והרבה שירים של נעמי שמר. אני זוכרת ואוהבת במיוחד את השיר "על כל אלה….על הדבש ועל העוקץ". השיר הזה תאר בצורה טובה את החיים שלנו בישראל.

התפללנו שיהיה לנו עוד ילד ואז נולד אבא שלך, דויד.  כשאבא שלך נולד, זה הרגיש לנו שהשורשים שלנו עכשיו בישראל, אביך היה היה הצבר הראשון במשפחה, ובזכות זה הרגשנו שבאמת עלינו לישראל.

חזרתי  לביקור ראשון בניו-זילנד רק שבע שנים אחרי שעליתי לארץ. המשפחה בניו-זילנד ראתה שאלוהים עזר לי ולסבא וכולם מאוד התאהבו באבא שלך, שהיה תינוק קטן וחמוד בן שנתיים.

הזווית האישית

ראובן: אני מאוד נהנתי לשמוע מסבתא את סיפור העלייה שלה לישראל. זה היה מאוד מיוחד בשבילי להכיר את סבתא יותר טוב, ולשמוע איך היא וסבא החליטו לעלות לישראל, מניו-זילנד היפה והרחוק איך היה להם קשה בהתחלה, אבל הם ידעו שזה היה חשוב עבורם לעשות את הצעד הגדול הזה. זה משמח אותי לדעת שעכשיו אני הנכד שלהם, גר בישראל ומדבר עברית, בלי שום בעיה, ושהשורשים של המשפחה שלנו גדלו מאוד בתוך המדינה.

סבתא רות: אני מאוד נהניתי לדבר אתך ראובן ,ולספר לך את סיפור העלייה שלי ושל סבא. זה מעודד אותי להסתכל אחורה, על כל הדרך שעברתי עם סבא, ולדעת שעכשיו הילדים והנכדים שלי ממשיכים את הדרך שלי בישראל.