מאגר סיפורי מורשת

שמי ציון בן עזרא נולדתי בקזבלנקה שבמרוקו בשנת 1948.

עלינו לישראל בזמן שחל איסור על עליה ממרוקו, בגלל ההתנגדות לעליה של יהודים לישראל, מצד השלטונות.

במרוקו, הייתה התארגנות של פעילים ציונים מישראל, שהגיעו למרוקו ועזרו להעלות את היהודים לישראל, למרות האיסור. כדי שלא יתפסו אותם הם הודיעו לשלטונות שהיעד לעליה של היהודים הוא קנדה או צרפת. וליעדים הללו  השלטונות לא התנגדו.

בשלב ראשון האוניה יצאה מקזבלנקה שבמרוקו והיעד היה מרסיי שבצרפת. ממרסי לחיפה המשכנו לאניית "שלום", אונייה ישראלית.

במהלך ההפלגה נעשה מיון וקבעו איפה כל אחד יגור בארץ. היות ולאימא שלי הייתה משפחה גדולה בעכו, אז ביקשנו לגור שם ולא ידענו שאנחנו נגיע למעברה. כשהגענו לעכו, היות והיינו משפחה מרובת ילדים, קיבלנו שם שני צריפים, וזה השפיע עלינו מאוד קשות בהתמודדות עם הקליטה בארץ. זה היה שינוי מאוד דרמטי בשבילי.

החיים במרוקו היו מאוד שונים מהחיים בישראל שם היו חיים נוחים ופה היה צריך לעבוד בעבודות דחק, לאבא שלי היה הכי קשה להשתלב בישראל לעבור מחיים נוחים לעבודה קשה בארץ, הוא עבד ביעור בהרים. במרוקו הייתי ילד שלמד בישיבה הייתי צריך להסתגל לימודים , חיים חילונים ושונים ממה שהכרתי. מצב נוסף שההורים היו צריכים להסתגל אליו היה ההתרחקות של חלק מהאחים מאורח חיים דתי, למרות זאת הם המשיכו לחיות אורח חיים דתי.

אני ידעתי את השפה העברית ממרוקו, אז היה לי קל להשתלב בלימודים בכיתה ט' בבית ספר בעכו. בבית הספר, הופתעתי מאוד מהיחסים בין המורה לתלמידים. בארץ הייתה יותר חוצפה, פחות משמעת, ופחות כבוד למורה לעומת הלימודים בבית ספר במרוקו, שם הייתה משמעת וכבוד למורים ובישראל זה היה שונה. כמו כן העברית שלי הייתה יותר קרובה לעברית התנכית במרוקו, והייתה שונה מהעברית המדוברת.

בגלל הקשיים של ההורים בענייני פרנסה, אחי ואני הועברנו לפנימיית  "עליית הנוער" וככה הגעתי לשפייה.

בצבא שירתתי שלוש שנים בהנדסה קרבית, חיל השריון חיל התותחנים, ועם סיום השירות הצבאי התחלתי ללמוד באוניברסיטה העברית בירושלים. למדתי פסיכולוגיה וסוציולוגיה.

לאחר מכן התגייסתי למשטרה ושימשתי בתפקיד קצין.

הזווית האישית

אלה: למדתי על קשיי ההסתגלות במהלך העלייה לארץ, ממרוקו, ועל הקשיים וההתמודדויות של העולים בארץ באותן שנים.