מאגר סיפורי מורשת

שמי יצחק אמויאל, נולדתי בשנת 1953 ברבאט שבמרוקו. שמות הוריי: חנה ויחיא.  

בשנת 1956 עליתי לארץ ממרוקו לצרפת למשך חצי שנה, ואחרי חצי שנה עליתי לישראל באונייה מצרפת.

בארץ ישראל קיבלו אותנו והעלו אותנו למשאיות, שם ניתבו אותנו לכל מיני ערים. את משפחתי שלחו אל העיר רחובות, בשכונה שבנו בה צריפונים. שם חיינו יחד 11 נפשות והיה קשה לגור שם, הצריף היה בגודל 37 מטר והיה צפוף מאוד. לאור הצפיפות הרבה, קיבלנו עוד צריף, אבל הוא היה מרוחק מרחק של 800 מטר, כך שבעצם המשפחה פוצלה. 

עקב זה שהיה מרחק בין הצריפים, אימא שלי החליטה שלא נישאר שם, כי אבא שלי היה איש אמיד ואמי אמרה שנגור בירושלים ושם נקנה בית יותר גדול, כדי שיהיה לנו יותר מרחב. אבא שלי נסע לירושלים עם כסף וקנה בית.

ילדותי

גרתי בשכונת מוסררה בירושלים. למדתי בבית ספר בירושלים עד כיתה ח', יצאתי לעבוד בגיל 15 עד לגיוס הצבאי. המשחקים שהיינו משחקים בהם היו משחקים שהיינו בונים בעצמנו: קורקינט ואופניים.

 שירותי הצבאי

שירתי בצבא קבע במשך 17 שנה, בצנחנים. הייתי בתפקידים של קצין רכב ועוזר קצין אספקה.

בניית המשפחה

הכרתי את אשתי דרך אחותי הגדולה. היא אמרה לי שיש לה שכנה שהיא בחורה טובה ובעלת מקצוע וכך הכרנו. לאחר מכן התחתנו ונולדו לנו ארבעה ילדים: אלי, נטלי, ענת ושרית.

יש לי תשעה נכדים חמודים, חכמים וטובים.

עיסוקי היום

אחרי שהשתחררתי משירות הקבע נכנסתי לעולם העסקים, פתחתי שני בתי קפה בירושלים בשם פטריוט. בשנת 2000 שני העסקים קרסו, ואז התחלתי לעבוד כנהג מונית.

תחביביי הםספורט ולטייל בחו"ל.

הזוית האישית

הילה הנכדה המתעדת: היה לשנינו מהנה ומעניין להשתתף יחד בתכנית הקשר הרב דורי. למדתי דברים חדשים על סבי.