מאגר סיפורי מורשת

שמי דוד איפרגן ונולדתי בשנת 1952 בבית החולים סופ"י שבקזבלנקה.

נולדתי למשפחה בת שמונה נפשות, ששה מהאחים נולדו במרוקו, והשניים האחרים נולדו בישראל. כעבור זמן רב, בשנת 1954 אני ומשפחתי ניסינו לעלות ארצה, אך זה לא היה פשוט, כי באותו התקופה שלט המלך חסן.

כדי לעלות ארצה היינו צריכים להפליג דרך צרפת, כי לא הייתה אפשרות להגיע לישראל ממרוקו, ועשינו את זה דרך אונייה בשם "אקסודוס" והגענו לצרפת. אחרי תקופה קצרה הפלגנו לישראל. כשהגענו לארץ, למעשה פיזרו אותנו למעברות, והתחלנו במעברה שנקראת "שימרון", המעברה נמצאת באזור נהלל. אבי עבד בחקלאות, כי זאת הייתה העבודה הנדרשת במדינה.

לאחר שלוש שנים שחיינו שם בתוך מעברה בצריף, יצאנו למעברה אחרת בכרמל. היציאה נבעה מכך שחיסלו את שטח המעברה, והגענו למעברה "אחוזה" שבכרמל, ושם גדלנו. באותה תקופה למדתי בבית ספר יסודי "זיכרון יוסף".

ברוב המקרים היינו הולכים לבית הספר, וחוזרים ברגל, כי לא הייתה תחבורה באזור. המרחק היה בין 8-10 ק"מ לכל צד. כשהייתי בן תשע, העבירו אותנו לבניין מגורים ברמות רמז ושם חיינו שמונה נפשות בדירה מאוד קטנה, והמשכתי את לימודיי בביה"ס "הבונים" ברמות רמז, עד כיתה ז'. התקופה הזאת הייתה מאוד קשה מבחינה כלכלית. אבא התחיל לעבוד כסנדלר בחיפה, והוא היה המפרנס היחיד במשפחה.

בגיל שלוש עשרה עברתי לקיבוץ דגניה ב' שבעמק הירדן, במסגרת חברת הנוער. שם סיימתי את לימודיי התיכוניים, והתגייסתי לפנימייה צבאית וזה היום שסיימתי את תקופת הקיבוץ. לאחר שסיימתי את לימודי בפנימייה הצבאית, התגייסתי לצה"ל, ושירתי בתפקידי פיקוד במשך עשרים ושבע שנים. באותו התקופה התחתנתי, ולאחר מכן יצאתי לתחום העסקים וזה מה שאני עושה עד היום.

עם כל הקושי הכלכלי הרב שהיה, כל אחד מהאחים שלי הצליח ללמוד ולרכוש השכלה, למרות תנאי המחייה והמצב הכלכלי בבית, אני גם רוצה לסיים בכך, שאח שלי פרופסור בתחום הרפואה, ושאר האחים נמצאים ברמת השכלה גבוהה גם במקום עבודתם וגם בעסקיהם.

לסיכום, אם היו שואלים אותי כשעלינו ארצה אם אפשר היה להגיע למצב האופטימלי שהמשפחה שלנו הגיעה, הייתי משיב בשלילה, זו נקודת זכות גדולה להורים שלי. שהצליחו למרות המצב, לדאוג שנמשיך ללמוד ונשיג את המטרות שלנו בחיים.

הייתי מגדיר את המצב שלנו מהרגע שהגענו ארצה, עד למה שהגענו בסופו של דבר, כמודל לחיקוי לכל משפחה שעלתה ארצה בתקופה ההיא.

הזווית האישית

נטע: אני אישית מאוד נהנתי לשמוע את סבא שלי מדבר איתי, ומספר לי לראשונה על סיפורו האישי, על ההיסטוריה שלו ושל שאר משפחתו, האופן שבו הם הצליחו להתגבר על הכל, ולהפוך למה שהם עכשיו. אני מאוד שמחה שלמרות כל הקשיים שהיו, סבא שלי מצא את הדרך הטובה ביותר להמשיך הצלחה בחיים. אני מאחלת לסבא שלי המון הצלחה ובריאות בהמשך החיים. לסיכום, אני מאוד שמחה שניתנה לי ההזדמנות להכיר את סבי לעומק יותר.