מאגר סיפורי מורשת

שמי נויה, במסגרת תכנית הקשר הרב דורי אני מתעדת את סבי, אלי פרץ, ומעלה את סיפורו אל מאגר המורשת.

סבא שלי נולד בשנת 1945 במרקש שבמרוקו ועלה לארץ בגיל 11 בשנת 1956, הוא מספר שהעלייה הייתה קשה מאוד. המשפחה של סבא שלי החליטה לעלות בעקבות הגרמנים שהגיעו למרוקו והחלו לקחת את היהודים למחנות ההשמדה, המלך של מרוקו נתן הוראה לתת ליהודים לעלות לארץ. הם עלו על אוניית "ירושלים". באונייה היה ממש "גיהני-גיהנום",הוא מספר, הם ישנו באונייה בחדר מאוד קטן בו היו לפחות עשרה אנשים. בהתחלה הגיעו לצרפת שם גילו שהייתה בעיה בעלייה, לא היה איפה לגור ואנשים גרו בפחונים. הם "נתקעו" שם כחמישה חודשים. היה קשה לצאת משם בגלל ההתערבות של הגרמנים – היה עוצר יציאות לארץ. לאחר שקיבלו את האישור לעלות אחרי חמישה חודשים, הם עלו על אונייה נוספת וזמן ההפלגה היה כחודש וחצי, גם כן בחדר קטן מאוד וללא תנאים בסיסיים. לאחר החודש וחצי בו הם הפליגו הם הגיעו לחיפה ל"מחנה העולים", הוא מספר ששם היה אפילו יותר גרוע, כי פיזרו את האנשים שם "כמו צאן", העמיסו את כל המשפחות על משאית ללא התחשבות ברצונם ושמו אותם היכן שהסוכנות רצתה, בלילה, כדי שלא ידעו איפה הם "נופלים". את סבא שלי והמשפחה שלו הורידו במושב צלפון. הם הגיעו בלילה ולא ידעו היכן הם נמצאים. "לא היו פה מים וכבישים, הכל היה מלא בקוץ ודרדר, הדירות צבועות בשחור בגלל המלחמות שהיו בארץ על מנת שלא יזהה אותם האויב." (בשנת 1956, מלחמת סיני). הם  גרו ליד הגבול שעבר בלטרון. סבא מתאר שהם היו כמו פליטים. הוא מספר שהעלייה הייתה מזעזעת וששמו אותם עם התימנים והם חשבו שאלה ערבים. הוא מספר שהרגישו שם ממש כמו בגטו. עם הזמן הם שיפצו את הדירות. סבא מוסיף ומספר שבדירות התקרה הייתה מקרטון ובתוך הדירה היו הרבה חיות.

סבא במושב בצעירותו חולב פרה

השירות הצבאי

לאחר כמה שנים, בשנת 1961, סבא שלי התגייס בבסיס טירונים בצריפין. לאחר שגמר את הטירונות התגייס ליחידת הנח"ל במשך שנתיים ומשם המשיך לקורס חובשים והוא הוצב בחיל הים ושם שירת חמישה חודשים.

עבודה

לאחר התקופה הזאת השתחרר מהצבא והחל לעבוד כעצמאי כקבלן לולים ולאחר מכן הזדמנה לו האפשרות לעבוד בארצות הברית במחנות קיץ של נוער "קאמפ מורשה", שם הוא עבד  עשר שנים – בכל שנה חודשיים של החופש הגדול, ותוך כדי כך  עבד כעצמאי, ועשה קורס מנהלי עבודה בכירים והחל לעבוד בחברות בנייה.

נישואין ומשפחה

בשנת 1969 סבא הכיר את סבתא שלי ולאחר שנה הם התחתנו. נולדו להם חמישה ילדים, שלוש בנות ושני בנים: גלית, רויטל (אימא שלי), אלדד, יפעת, ועידן. כיום סבא שלי עדיין גר במושב צלפון עם סבתא שלי, הוא בן 77 בריא (ברוך השם), שמח ועוזר לגדל את הנכדים שלו, מתפלל בבית הכנסת ולומד תורה. כיום אנחנו מבקרים אצל סבא וסבתא כל שבוע ביום שישי על מנת לעשות ביחד קידוש ולהנות עם סבא וסבתא. סבא בדרך כלל מספר לכל הנכדים בדיחות וסיפורים ומבקש מאיתנו לפתור כל מיני חידות.

סבא וסבתא ביום חתונתם

חפץ משמעותי עבור סבא שלי

אלה הם ספרי התורה של סבא, איתם הוא עלה ממרוקו ועד היום לומד איתם והם מאוד קרובים לליבו.

ספרי התורה של סבא

הגעגוע של סבא

סבא מתגעגע לבית שלו במרוקו, בו הוא גדל ונעקר ממנו בעקבות כיבוש הגרמנים. הוא היה רוצה לחזור לשם, לראות את הבית המלא בזיכרונות וחוויות, לפחות מהזמן הקצר בו הוא הספיק להיות שם.

הזוית האישית

נויה הנכדה המתעדת: סבא מספר שהתכנית גרמה לו להיזכר בילדותו, בארץ המולדת שלו, זה העלה חיוך על פניו, גרם לו להיזכר ברגעים המשמעותיים בחייו. סבא אהב את הרעיון שיש לו אפשרות להעביר את סיפור חייו לנכדה שלו. הוא ניסה להעביר לי באמצעות התיאורים שלו את חווית העלייה עם כל המורכבויות שליוו את המסע.

סבא מאחל לי בריאות איתנה, שלא אצטרך לחוות לעולם את רגע הבדידות והמשבר שהוא חווה בהיותו ילד בארצות הגולה, שארץ ישראל תישאר איתנה ולעולם מקום מבטחים ליהודים, שלא אצטרך לחוות את התחושה הקשה של חוסר שייכות שהייתה לו ולמשפחתו בגלות.

אני נויה המתעדת מוסיפה, שראשית האפשרות לייצר זמן איכות עם סבא ולשמוע את סיפור חייו הייתה משמעותית מאוד עבורי. חשבתי שאני מכירה את כל הסיפורים של סבא, אך מסתבר שסבא הוא מאגר של סיפורים מהלך. התרגשתי, שמחתי לשמוע את סבא, זה חידד לי את גודל ההערצה שלי לסבא שהוא איש מיוחד, ומרתק ביותר. אני מאחלת לו בריאות איתנה ושנים ארוכות איתנו. שיישאר סבא הכי טוב בעולם.

סבא ואני בביתו לפני ארוחת חג השבועות