מאגר סיפורי מורשת

נולדתי באלקלעה שבמרוקו, בשנת 1949. בשנות החמישים בהיותי ילדה, הורי קיבלו הצעה לעלות לארץ ישראל., בזמנו, היינו הורים ו-10 ילדים. לא שאלנו איך ומה, כי לא מפרים מילה של הורים. המשכנו את החיים שלנו במרוקו.

יש לציין ששני אחי הגדולים לא חיו איתנו, הם חיו בקזבלנקה. אחד עבד כחייט חליפות והשני עבד כחשמלאי. אבי עדכן אותם שיתכוננו, ביום בהיר שהם עולים לישראל. כמובן חיכינו ליום המיוחל, אספנו את המטלטלים והעמסנו על משאית, למחנה עולים בצרפת. יום לפני יציאתנו לאניה, אחי עברו את השער בין צרפת למחנה העולים.

במחנה היינו בקייטנה, מקבלים כל בוקר כריך ומיץ תפוזים, הכינוי ג'ידור, ושוקולד והיינו מבלים במחנה כעין קייטנה להחזקת הילדים ורק אחרי הצהריים היינו מגיעים להורים לצריפים.

הגענו לארץ אחרי שמונה ימים של שייט, במצב מחפיר של לכלוך וזוהמה. ירדנו מהאניה, אחרי בדיקה רפואית, העמיסו אותנו על משאית אל הלא נודע.

ירדנו מהמשאית למקום שומם ונידח שקראו לו מושב לוזית, ליד בית שמש. שיחקנו עם כדור שהוא מגולגל מעיתונים, חמש אבנים, מחבואים וחבל שיחקנו במשחקים שהיו בהישג יד.

גדלנו, וההורים מצאו עבודה. אנחנו למדנו בבתי ספר יסודיים ואחר כך לתיכון ולאחר מכן כל אחד עבר למקצוע שלו. הורי המשיכו לגדל את הילדים ולתמוך בהם וכמובן לתת כמה שאפשר ולחנך במיוחד בערכים.

גלגולו של חפץ:

השרשרת, תליון, עברה מאמי אלי בירושה, מאז שהיא נפטרה לפני 22 שנה. הוא היה יקר לליבה כי היא קיבלה אותו מאבי מתנה, לפני העליה לארץ ולכן היא גם יקרה לליבי. התליון משנת 1922.

הזוית האישית

רחלי: יש איחוד מדהים בין התלמידים לחברי המועדון. במפגשים אני מעלה זיכרונות שלא ישכחו, ומעבירה מסרים לדור הצעיר יותר. זה אומר, התפתחות אישית.