מאגר סיפורי מורשת

שמי מרסל ואני סבתא של זוהר אברהמי, ואני משתתפת בפרוייקט  של "הקשר הרב דורי".

נולדתי במרוקו בעיר קזבלנקה בספטמבר  1945. כאשר אימי הייתה בת 25.

היינו חמש בנות ובן אחד. אימי נפטרה בלידת ביתה. לאחר שאבא שלי התחתן. נולדה לנו עוד אחות. במשך הזמן נפטרו שלוש  מאחיותיי. גרנו בבניין בן ארבע קומות. היה לי מאוד קשה כשאמי נפטרה, כי הייתי מאוד קשורה אליה. לאמי קראו סעדה סוזן ויש ל בת דודה שקרויה על שמה. אני האחות השנייה ואחותי הגדולה מבוגרת ממני בשנתיים. היה לנו מאוד כיף בבית עם האחים, והמשפחה, כי  היתה לנו משפחה מאוד גדולה. והמשפחה המורחבת שמחה מאד לארח אותנו. כיום אני בת שבעים ושבע.

העלייה שלי לארץ התחילה כשהייתי ילדה בערך בגיל שתיים עשרה . עלינו ממרוקו לשוויץ, ומשוויץ לישראל.  קיבלנו היתר לנסוע לשוויץ כי המרוקאים חשבו שאנחנו נוסעים לקייטנה בשוויץ. המבצע התרחש בשנת 1961 ונקרא "מבצע מוראל". במבצע הועלו לארץ ישראל ילדים בלבד ללא הוריהם, רק לאחר חצי שנה ההורים עלו לארץ בעקבות ילדיהם.

את קבוצת הילדים חילקו לקיבוצים על מנת ללמוד עברית. אני הייתי בסוג של פנימייה שקראו לה "סמינר למורות" בבית רבקה, שבכפר חב"ד. בפנימייה למדנו תפירה ועברית והיינו שם שלוש שנים. לאחר מכן נפגשנו עם ההורים וקיבלנו תעודות. לאחר הפנימיה גרנו עם ההורים ועזרנו בפרנסת המשפחה. התחתנתי בגיל עשרים, ובגיל עשרים וארבע נולד לי ילד ראשון. בגיל עשרים ושש נולד לי ילד שני . כשאבא של זוהר היה בן חמש ואחיו הצעיר היה בן שלוש , פרצה מלחמת יום הכיפורים. ואבא שלהם (סבא של זוהר) נפצע במלחמה, בתוך הטנק בסיני ואיבד רגל.

באותם ימים היה  מאוד קשה, איל (דוד של זוהר) היה בן שנתיים ועופר  (אבא של זוהר) היה בן ארבע. היו המון אשפוזים של האבא והיה צריך לטפל גם בילדים. ונקלענו לחיים אחרים לגמרי. צריך היה להתרגל למצב. לאחר מכן הביאו לו רגל מעץ, (פרוטזה) וחיינו עם המצב החדש כרגיל. הוא נפצע כשהוא היה בן עשרים ותשע כשנפצע והוא חי עד גיל שבעים ואחת. הוא היה אבא טוב סבא טוב והוא היה איש מיוחד מאוד.

מרסל עם החברות בישראל

הזווית האישית

זוהר: היה לי מאוד כיף לשמוע את הסיפור של סבתא והעליה שלה, ולמדתי דברים שלא ידעתי על סבתא כמו השהייה בפנימייה.

מרסל: היה לי מאוד כיף לספר את הסיפור לזוהר, ובמהלך המפגשים בכיתה גיליתי ותיק נוסף שעלה יחד איתי במבצע מוראל, זה היה מאד מרגש.