מאגר סיפורי מורשת

שמי רחל ענתבי, נולדתי בתאריך 30.12.1944, נולדתי במצרים, בעיר אלכסנדריה. ההורים שלי היו לאה ושימון ענתבי, גם הם נולדו במצרים.

אימא שלי לא עבדה וגידלה אותי ואת האחים שלי. זה לא רק שאמי לא עבדה באותה התקופה – הרבה אמהות לא עבדו. אבא שלי עבד במחסנים ולאחר מכן הוא עבד במחשבים שהיו פעם. יש לי עוד חמישה אחים ואחיות, אני האחות הרביעית.

ילדותי והמסע לארץ ישראל

עליתי לארץ יחד עם משפחתי הקרובה בגיל 4. מאחר והייתי מאוד קטנה, אני לא זוכרת את העלייה לארץ, אבל שמעתי סיפורים מהאחים הגדולים שלי וההורים שלי. כשהגענו לארץ גרנו במעברה בטירת הכרמל, זה היה מקום מגורים הזמני שלנו עד שהתרגלנו לארץ. לאחר מכן גרנו בדירה קטנה בטירת הכרמל, באותו הזמן הבתים היו ממש קטנים. גרנו שמונה אנשים בבית קטן.

כשהייתי קטנה, אני והאחים שלי הלכנו לבית ספר בטירת הכרמל. באותה תקופה לא היו הרבה משחקים וצעצועים כמו שיש כיום לילדים, היו בערך 4-5 צעצועים וקצת ספרים. בעיקר שיחקנו בגינה, כלומר משחקי כדור, מחבואים, תופסת ועוד דברים דומים. בנוסף, חלקנו כל האחים ביחד את הצעצועים. לדוגמא, לי ולאחי יוסף היו את אותם אופנים. בגלל שלא היו הרבה משחקים וצעצועים באותה תקופה בקרב, הרבה משפחות, כיום אני מאוד אוהבת לתת לנכדים שלי מתנות ולקנות להם דברים שלי לא היו.

איך הכרתי את בן הזוג שלי

את בעלי משה ענתבי הכרתי לאחר ששידכו בנינו, באותה תקופה השידוכים היה דבר נפוץ. היה בינינו קשר משפחתי מאוד מאוד רחוק, כך שיכולנו להתחתן. כל חיי הייתי רחל ענתבי – לפני החתונה ואחרי החתונה.

יש לנו שלושה ילדים: פליקס, הקרוי על שם של אבא של סבא שלי, לימור ואושרית, אימא של עדי. בנוסף יש לי שמונה נכדים: שבע בנות ובן אחד. אנו משתדלים להיפגש כל שבוע עם הילדים והנכדים ולאכול ארוחה משותפת, לפעמים זה לא תמיד יוצא שכולם יכולים לבוא. בנוסף יש לנו מנהג משותף, לחגוג יחד עם המשפחה של בעלי, הילדים והנכדים שלהם, פעמיים בשנה בחגים הגדולים (פסח וראש השנה). בנוסף אנו נפגשים בלי קשר לחגים. אנחנו מאוד אוהבים להיות עם כולם, מדובר בכ-30 אנשים.

המסר שלי לעתיד

מאוד חשוב ללמוד מגיל צעיר, להביע דעה ולשאול שאלות מעניינות. לא לחשוש לבקש משהו שאני חפצה בו, להיות יותר עצמאית ולקבל ביטחון.

סיפורו של חפץ מן העבר

החפץ היקר ללבי הוא אלבום תמונות. בזמננו האלבומים היו מעץ. קיבלתי את החפץ לאחר שאני ובעלי משה התחתנו, קיבלנו את האלבום מדוד שלי שהיה ימאי, שמו דוד. באלבום היו בעיקר תמונות של החתונה שלי. האלבום היה בארון בבית ולפעמים הייתי מראה לילדים שלי מהאלבום קצת תמונות. האלבום ניגן – בתקופתנו זה היה ממש פלא טכנולוגי. האלבום מרובע וגדול, אני ומשה מאוד אהבנו להסתכל באלבום ולהראות לילדים שלנו. האלבום יקר ללבי מאוד משום שהוא מכיל זכרונות ישנים ומהנים.

האלבום של סבתא רחל

תמונה יקרה ללבי

התמונה צולמה בישראל בשנת 1963, ביום החתונה שלי ושל בעלי משה. התמונה צולמה בערב, רואים בה אותי ואת בעלי משה בחתונה. בן דודי צילם אותנו. לתמונה אני קוראת: "המסיבה הגדולה".

הזוית האישית

עדי הנכדה המתעדת: היה לי ממש מעניין ללמוד על סבתי ועל משפחתי.