מאגר סיפורי מורשת

ספורה של אמי – שרה קטש

שמי שרה קטש לבית לוי, נולדתי בקהיר בשנת 1938, ואני סבתא רבא של רומי גוטמן ואמה של רחל סומך, סבתה של רומי גוטמן. ברצוני לספר על שנות ילדותי בטרם קום המדינה. בהיותי בת שמונה בשנת 1946, עלינו ארצה: הורי – אבי מורד. שעבד כאח מוסמך בעמדה בכירה בבי"ח בקהיר. אמי, רינה עקרת בית, אני וארבעת אחי.

נסענו ברכבת מקהיר במצרים, לרפיח בדרום. משם הסוכנות העבירה אותנו עם טנדר למחנה אוהלים בפרדס חנה. אבי עבד בפרדס. האוכל העיקרי שלנו היה לחם שחור עגול ותפוזים. לא היה בשר או עוף, וירקות אכלנו לעיתים רחוקות. היינו משחקים עם ילדי האוהלים רוב היום כי לא היה בית ספר. זכור לי כי בערב אחד בחורף היה גשם סוחף ובבוקר כשהתעוררנו האוהל היה מוצף מים, הבגדים שטו להם מחוץ לאוהל וכל המזרונים התמלאו בוץ. אמי ואבי היו מיואשים מתנאי המחיה ולכן אבי החליט שנחזור למצרים. אך כשחזרנו, המצב לא השתפר היות ואבי לא התקבל שנית לעבודתו כאח מוסמך, בשל חוקים חדשים שהדירו יהודים. גם ביתנו נמכר כבר קודם וגרנו אצל קרובי משפחה. לאחר שמונה חודשים התגברה האנטישמיות במצרים והורי החליטו בשנת 1947 לחזור לישראל. וכמקודם חזרנו ברכבת לרפיח והפעם הסוכנות העבירה אותנו לשכונת עזרא בתל אביב.

אז שלט המנדט הבריטי בארץ. זכור לי שערב אחד  דפקו על דלתנו אנשי אצ"ל וביקשו מאבי להחביא נשק בביתנו ואבי בשמחה הסכים, למרות שאמי חששה. אבי החביא אותו מתחת למזרונים, עליהם אנו הילדים ישנו. למחרת האנגלים ביקשו לחפש נשק בבית ואבי הצביע עלינו באומרו "הילדים ישנים ואני לא רוצה להעירם, אבל אם אתם רוצים לחפש – חפשו". האנגלים הלכו כלעומת שבאו.

היות והאמצעים שלנו היו מועטים אכלנו בעיקר אורז, עדשים, ללא בשר או עוף. אמי בישלה על הפתיליה, כיבסה בגיגית ואנו עזרנו לה.

לאבי היה חשוב שנתחיל בלימודים. אני הייתי כבר בת תשע. הלכנו, הורי ואני, לבית הספר השכונתי עם תעודת הלידה שלי ונרשמתי לבית הספר. אך לצערי בית הספר נחרב לאחר מספר ימים עקב התקפות מצד ערבים על מקום מגורינו. לכן אין לי עד היום תעודת לידה.

זכורני באותה תקופה חוויה שאני זוכרת ונושאת בכאב עד היום – התלוויתי לאבא  ללשכת העבודה. לקחנו מספר ועמדנו בתור. כשהגענו לפקיד הוא שאל את אבי אם יש לו מספר ואבי הושיט את ידו  "הנה המספר שלי". הפקיד אמר: "לא לזה התכוונתי, האם יש לך מספר מקועקע על היד?" כשאבי השיב  בשלילה הפקיד אמר: "אז אין לי עבודה בשבילך, פנה את התור". גם תחנוני אבא שהוא בעל מקצוע ובעל משפחה גדולה לא עזרו. לכן אבא החל לעבוד לאחר המלצת קרוב משפחה בתפירת נעליים.

יום אחד בצהריים כשאבא חזר מעבודתו הגיעו לביתנו שני אנשי סוכנות וניסו לדבר על ליבו לשלוח אותי ואת שניים מאחי הבוגרים לקיבוץ. לדבריהם "כי יש לך משפחה גדולה". אבא כעס מאוד ואמר שמשפחה מאוחדת זה ערך עליון עבורו ולאחר כל התקופות הקשות שעברו מאז עלייתם אינו מוכן בשום אופן לשלוח את ילדיו לקיבוץ, ואף לקח מקל מטאטא ורדף אחריהם לגרשם.

בסוף 1947, כחצי שנה לפני קום המדינה התגברו הקרבות בין הערבים ובין לוחמי ההגנה, אצ"ל ולח"י', נהיה מסוכן בשכונה שלנו, ולכן ביקשו אנשי הסוכנות שנלך לגור בבית הכנסת הגדול המוגן יותר. חיינו כשישה חודשים באחת מפינות בית הכנסת עם עוד משפחות רבות.

היה קיצוב במזון ואמי שהייתה בהריון קיבלה תלוש ל-250  גרם בשר, מספר  ביצים שהספיקו לשבע נפשות בתוספת אורז פריקי, עדשים וקצת ירקות. קרה מספר פעמים שעמדתי בתור לחלוקת חצי כיכר לחם וכשתורי הגיע – אזל הלחם.

במאי 1948 כשהכריזו על עצמאות המדינה – יצאנו לרחובות ורקדנו.

הורי עברו לגור בכפר שלם וסוף סוף התחלתי את לימודי בגיל 10.  אם כי הלימודים לא היו סדירים היות ואמי דרשה שאעזור לה עם הילדים הקטנים. בגיל 14 התחלתי לעבוד בבוקר וללמוד בערב.

בגיל 18 התחתנתי עם בעלי מוטי, נולדו לנו חמישה ילדים, ארבע בנות ובן, והקמנו משפחה לתפארת שאני גאה בה. המוטו שלווה אותי כהורה – לימודים קודמים לכל בכל מחיר וללא תנאי.

הזוית האישית

סבתא רחל: הייתה חוויה מהנה להיות עם נכדתי ולשמוע את שאר הסיפורים של משתתפי התוכנית. מאחלת לרומי ללמוד מניסיון המבוגרים, להיות מעורבת חברתית, להיות בריאה ולהמשיך בהתמדה בלימודיה. רומי הנכדה: למדתי בקשר הרב דורי דברים שלא ידעתי על סבתא ועל סבתא רבתא שלי. אני מאחלת שהרב דורי ימשיך להתקיים ושהילדים שלי ישמעו את הסיפורים של המשפחה.