מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתוכנית הקשר הרב-דורי

העלייה מכורדיסטן – אהרון לוטפי

אהרון לוטפי מחזיק ספר תורה
אהרון לוטפי מטייל
הבריחה מכורדיסטן, העלייה לישראל

שלום, קוראים לי אהרון לוטפי. נולדתי בשנת 1939 בבאנה הנמצאת בפרס. היינו בבית שמונה אחים ואחיות, ואני הייתי הבכור במשפחתי. היו לנו הרבה מאכלים מיוחדים וטעימים כגון: כופתה, חומסה, קליצ'ה ועוד…

סיפור הילדות הראשון שאני זוכר הוא שהעירו אותי באמצע הלילה, הייתי אז בן שנתיים-שלוש, "אנחנו בורחים מהעיר לגבול עיראק"- כך אמרו, אני זוכר את עצמי יושב על הכתפיים של אבא שלי וזוכר איך שהעמיסו את התכולה של החנות שלנו על פרות וחמורים. באותו ערב לא עברנו את הגבול כיוון שהיה רחוק מדי, אלא הלכנו לבית של חבר מוסלמי של דוד שלי, שהיה באמצע הדרך. ישנו עם ילדיו הקטנים, וילדיו הגדולים עמדו על גג ביתו, ושמרו עלינו עם נשק. אבי קבר את תכולתה של החנות בחצר ביתו. עברנו לעיראק וכעבור חצי שנה חזרנו לביתו של החבר המוסלמי, שמחנו לגלות שאף אחד לא נגע בסחורה, ולקחנו אותה.

במקום בו  גרתי בילדותי, לא היתה מלחמה, אבל היתה התנכלות של שודדים על היהודים, הם שרפו לנו את כל הבתים ואנחנו ברחנו לעיראק, כי היינו קרובים מאד לגבול עיראק. אחרי חצי שנה כשחזרנו והופתענו לגלות שהשודדים לא נגעו בבית הכנסת, כי היה להם כבוד אליו.

עליתי לארץ במטוס בשנת 1950. יום אחד הגיע לבית הכנסת שליח מארץ ישראל שקראו לו דובדבני, הוא היה נציג הסוכנות. הוא נאם בבית הכנסת של העיר ואמר שצריך לעלות לארץ ישראל. כל היהודים מהעיר עלו לארץ והבאנו איתנו ספרי תורה. אך לפני שיהודי העיר עזבו, באו הערביות הזקנות ובכו בפנינו שלא נלך לארץ ישראל. ולמה? כי לפני מספר שנים הייתה תקופה של בצורת והמוסלמים התפללו הרבה, והתפילות שלהם לא התקבלו… אז כל המכובדים שלהם באו לרב שלנו, וביקשו שאנחנו נתפלל על גשם.

ואז הרב שלנו, הרב מעלומי, הכריז על יום צום. לקחנו עמנו את ספרי התורה לבית הקברות. הרב הלך ושכב על קברו של אביו, שגם היה רב גדול, ואמר: "אני לא אקום מעל הקבר של אבי, עד שלא תגידו לי שהגיע ענן בגודל של אגרוף!" בינתיים התחלנו להגיד סליחות ותהילים. ובאמת, לקראת הצהריים הופיע ענן. הרב אמר לנו: "בואו נתחיל להתפלל מנחה", התפללנו מנחה, והתחלנו לחזור הביתה, והענן הלך וגדל, והתחיל לרדת גשם. כאשר הגענו לביתנו, המוסלמים קיבלו אותנו בסוכריות ובאורז, זה עשה רושם גדול על המוסלמים, ולכן הם באו עלינו וביקשו מאיתנו שלא נעזוב.

השארנו בביתנו שטיחים פרסיים ועוד חפצים יקרי ערך, ועלינו לארץ. בהתחלה היינו במחנה עולים ליד חיפה, אחר כך הלכנו לגליל ושמו אותנו בתוך פחון, בפחון היה מאד צפוף, גודלו כגודל חדר שינה, ושמה נכנסנו שמונה נפשות! מים היה בחוץ, שירותים גם כן בחוץ, הגשם היה יורד על הפחונים ולא ניתן היה לישון. בקיצור – היה מאוד קשה. אחר כך עברנו למעברת בנימינה, שם מצבינו היה קצת יותר טוב, אחר כך עברנו לירושלים, שם כבר היה ממש טוב.

בגיל 12 התחלתי לפרנס את משפחתי, עבדתי בחקלאות, אחרי זה הייתי מנהל משק, הייתי מאכיל 300 שפנים. לאחר מכן עבדתי כיהודי, ילד בן 12 בין 80 גויים, בכרמל מזרחי בזכרון יעקב.

לצערי לא היה לי בר מצווה, בגלל שלא היה לנו מספיק כסף, וגם אף אחד בכלל לא חשב על זה.

התגייסתי לצבא ונלחמתי בשתי מלחמות: במלחמת ששת הימים – שבה נלחמתי בסיני. ובמלחמת יום כיפור – התחלנו להילחם בארץ וסיימנו בעיר סואץ שבמצרים מעבר לתעלה.

עד היציאה לפנסיה עבדתי כמנהל סניף בנק טפחות משכנתא שבירושלים.

הזוית האישית

הדסה המתעדת: אהרון לוטפי הוא לא סבא שלי, אלא אח של סבא שלי, כי סבי נפטר, אבל יש להם פחות או יותר את אותו סיפור ילדות. היה לי מאוד כיף לראיין את אח של סבי ולגלות עליו ועל סבי הרבה דברים חדשים.

מילון

כופתה
כדורי בצק המבושלים בנוזלים (מים, מרק או חלב) ומוגשות כתוספת למרק או ברוטב. ישנן גם כופתאות המטוגנות בשמן עמוק. מקור המילה מפרסית, ומשמעותה במקור היא "קציצה" או "עיגול בשר". (ויקיפדיה)

ציטוטים

”אין יאוש בעולם כלל“

”אני לא אקום מעל הקבר של אבי, עד שלא תגידו לי שהגיע ענן בגודל של אגרוף!“

הקשר הרב דורי