מאגר סיפורי מורשת

שמי מלכה צברי, נולדתי בכורדיסטאן ב-1.4.1947 לאמא חנה ואבא דוד.

בשנת 1951, כאשר הייתי בת שלוש עלינו לארץ. הרבה יהודים עלו באותה תקופה לארץ, למרות שהערבים בכורדיסטן אהבו אותנו ורצו שנשאר.

הגעתי לארץ בטיסה עם שתי אחיותי. אחותי הקטנה נולדה בארץ. ההורים שלי בחרו בקריית שמונה בגלל האוויר, המים והנוף. בכיתה א' למדתי בצריף שהיה בית ספר, שם גם למדו האחיות שלי.

כשעלינו בשנת 1951גרנו באוהל. באוהל היינו שלוש בנות, ואחרי האוהל עברנו לצריף. בצריף היה חדר אחד לחמש נפשות, והשירותים והמקלחת היו ציבוריים. בהתחלה היה להורים קשה, ועם הזמן נהיה יותר קל. אחרי כמה שנים אבא שלי קנה בית באזור שכונת חנה סנש שם גרנו כל חיי הבוגרים.

מכיוון שהם לא ידעו את השפה, היה להם קשה לדבר עם אנשים, ועם הזמן הם למדו לדבר עברית. כשהתחלתי ללמוד גם עזרתי להורים שלי לדבר, ולמדתי איך לחתום על טפסים. כשגרנו בצריף לא היו בקרבת מקום חנויות. יום אחד אמא שלי הלכה לקנות תלושי מזון, ובחזרה הביתה הנעל שלה שקעה בבוץ. היא נשארה עם נעל אחת ולא מצאה את הנעל השנייה שנותרה בבוץ.

לאמא שלי נולדו שמונה ילדים. אחת הבנות נפטרה בכורדיסטאן כשהיא הייתה בת שנה, וספרו לי שהיא הייתה תינוקת יפיפייה.

את בעלי הכרתי במועדון ריקודים. היינו נפגשים כל מוצאי שבת, שרים ורוקדים. התחתנו בשנת 1970, והיום יש לנו שלוש בנות ובן: מירב, בת חן , קרן ואמיר

בחיי הבוגרים עבדתי בבית הספר רננים בתור סייעת, עד יציאתי לפנסיה. "רננים" הינו בית ספר על-אזורי רב-שלבי לחינוך מיוחד בקריית שמונה, הפותח שעריו לתלמידים עם מוגבלות שכלית-התפתחותית, ברמה קלה עד בינונית. בית הספר חרט על דגלו להכין את תלמידיו לחיים שלמים בחברה ולהשתלבות בקהילה כשווים בין שווים.

הזווית האישית

מלכה: נהנתי מאוד ללמוד בברנקו וייס, ונהנתי לספר את הסיפור שלי לדרור, ליצור וללמוד.