מאגר סיפורי מורשת

סיפורו של סבא דוד שרון:

"לאמי קראו אלנה, היא נולדה בדרום רומניה באזור שפך הדנובה. אבי נולד בהונגריה והם נפגשו בעיר קלוז' ולימים התחתנו. אני נולדתי בעיר טימישוארה אשר ברומניה, כאשר מלחמת העולם השנייה הייתה בעיצומה. גרנו בדירה מרווחת עם סבתי מצד אמי ודודי, האח הצעיר של אמי, שהיה גם שותף של אבי בבית מלאכה לייצור מסגרות וסוגרים של תיקי נשים בעיקר. מצבנו הכלכלי היה סביר, זוועות המלחמה לא הספיקו להגיע לעירנו, וזאת למרות התכניות המוכנות של הגרמנים להשמיד את יהודי טימישוארה והעיר הסמוכה לה, ארד.

אבי יוסף היה למשך תקופה מסוימת במחנה עבודה רומני. מחשש מההפצצות ופלישה גרמנית לעירנו, נטשנו את הבית שלנו, נסענו בעגלה ועברנו לזמן קצר לאחד הכפרים בסביבה. בזמן זה, סבתי מצד אבי, אחיותיה ואמן שהתגוררו בקלוז' נאפוקה תחת השלטון ההונגרי, נלקחו למחנה ההשמדה אושוויץ ושם נרצחו.

בשנת 1945 הגיע הצבא הרוסי המשחרר. שני קצינים רוסיים נכנסו לביתנו והחרימו את אחד החדרים לעצמם, הם היו בעלי משפחות ברוסיה אשר לא התראו עמן כארבע שנים, הם התייחסו אלינו מאוד יפה.

משפחתי לא הייתה משפחה דתית והחיים היהודיים הסתכמו בביקור בבית הכנסת באזור מגורינו, בעיקר בחגי תשרי וכמובן בשני לילות סדר פסח כנהוג בארצות הגולה. אני הלכתי לגן ילדים יהודי כשחבריי היו יהודים ואף למדנו מעט עברית.

בכיתות א' ו-ב' למדתי בבית ספר רומני וזאת מאחר והשלטונות הפכו את כל בתי הספר לממלכתיים רומניים. בבית ספר זה היו לי שניים – שלושה חברים טובים עמם שיחקתי וביליתי. בתקופה זו המשטר הקומוניסטי ברומניה החרים את בית המלאכה שהיה לנו ובשנת 1950 קיבלנו אישור יציאה ועלינו לארץ ישראל. מטימישוארה נסענו ברכבת לנמל קונסטנצה ומשם בהפלגה ארצה באונייה בשם 'טרנסילבניה'. מנמל קונסטנצה הפלגנו בים השחור לנמל חיפה בתאריך 16 ביולי 1950. ההפלגה לארץ ארכה מספר ימים והייתה קשה, זכור לי שהיה מעט מאוד אוכל.

אח של אבי, ניצול שואה מבודפשט הונגריה, עלה ארצה כשנה לפנינו וגר עם משפחתו בבית ערבי גדול ביאזור, לימים אזור, כאשר בכל חדר גרה משפחה. למשפחתנו: אבי, אמי, אחותי הקטנה יהודית ואני סגרו חלק מהמרפסת בבלוקים חשופים והפכו אותו לחדרון קטן שנכנסו בו בקושי ארבע מיטות ברזל, מיטות "סוכנות" כפי שקראו להם. במשך היום הוצאו המיטות החוצה לחצר.

באמצעות עזרה כספית מדודתי, אחות של אבי, אשר התגוררה בארה"ב, נכנסנו לבית בדמי מפתח בשכונת עולים שנבנתה על הדיונות בגב-ים ג', היום קריית-ים. גרנו כ-100 מטרים מהים והבתים נבנו על החולות ללא כבישים ושבילים, שם עברה עלי ילדותי. המצב הכלכלי היה קשה, אבי החליף מספר מקומות עבודה ואמי תפרה שמלות להשלמת הפרנסה. סבתי שגרה איתנו הייתה הבשלנית בבית. כשסיימתי את בית הספר היסודי אמי החלה לעבוד בקונדיטוריה במרכז הכרמל בחיפה.

כשעליתי ארצה לאחר שסיימתי בחו"ל את כיתה ב', נכנסתי בגב-ים לכיתה ג' כשעברית בקושי ידעתי. בית הספר היה בבית מגורים בשכונה ומאחר שהיה זה דור השואה, היו מעט ילדים. בחדר אחד למדנו יחד 16 תלמידים מכיתות ג', ד' וה' ובחדר השני למדו תלמידי ו', ז' וח'. המטבח בדירה שימש כחדר מורים לשני המורים של בית הספר. בכיתה ו' עברנו לבית ספר מסודר יותר, גם הוא בבניין מגורים, שם לכל כיתה הייתה דירה בת חדר אחד – שם היינו חמישה בנים ו-11 בנות.

בבר המצווה עליתי לתורה בבית הכנסת הסמוך לביתנו שהיה אף הוא בית מגורים. לתורה העלה אותי גבאי בית הכנסת שהיה שכן שלנו, אדון ליקבורניק (סבא של שלמה ארצי הזמר).

ילדותי בגב-ים עברה עליי בנעימים, שיחקנו ושוטטנו בדיונות, הלכנו עם חברים לאורך שפת הים דרומה עד לנחל הקישון וצפונה עד לעכו, רכבנו באופניים עד לראש הנקרה ולמונפורט ולא אחת איחרנו לחזור הביתה וההורים המודאגים כעסו והענישו אותנו. בקיץ בילינו המון ברחצה בים. במהלך הילדות הייתי כשנה וחצי בתנועת השומר הצעיר ושם נהנינו מפעילויות אש לילה. בכיתה ח' יצאנו לשבועיים גדנ"ע בקיבוץ אשר ליד נהריה – חוויה שזכורה לי לטובה.

החיים באותם הזמנים היו צנועים, בשנות החמישים היה משטר צנע בארץ ומזון בסיסי חולק לפי מספר הנפשות במשפחה, המקררים היו למעשה ארגזי קרח גדולים ויום יום באה משאית ומכרה בלוקים של קרח, את האוכל בישלו על גבי פתיליות נפט. למרות כל הקשיים היו להוריי חיי חברה, הדלתות בדירות היו פתוחות, השכנים נפגשו לשתות קפה ביחד, שיחקו רמי-קוב ולעתים אף חגגו במסיבות ריקודים.

לאחר סיום כיתה ח' בבית הספר היסודי, עברתי ללמוד בבית ספר תיכון מקצועי במגמת חשמל. באותם הימים היה שכר לימוד בבתי הספר העל-יסודיים. משם עברתי לבית הספר הטכני של חיל האוויר ובסיומו התגייסתי ושירתי כטכנאי חשמל ומכשירים בבסיס רמת דוד על אחד ממטוסי הקרב של אותם הימים, מטוס הווטור בטייסת 110.

לאחר השחרור משירות סדיר התקבלתי לעבודה בקרייה למחקר גרעיני (קמ"ג) בדימונה, שם עבדתי שלושים ושבע שנים עד לפרישתי לגמלאות. את שם המשפחה שיניתי בעקבות נסיעה מטעם העבודה, התבקשנו לשנות את השם לשם עברי. במקביל לעבודה שירתי הרבה במילואים, מכיוון שחיל האוויר היה יחסית קטן ולא היה זקוק להרבה חיילי מילואים, העבירו אותי לחטיבת שריון ושם שירתי ממלחמת ששת הימים ועד למלחמת שלום הגליל. במלחמת יום הכיפורים היינו מגוייסים מעל חצי שנה, אני הייתי מוצב בסיני וביקרנו מעט מאוד בבית. במלחמת שלום הגליל הגענו עם החטיבה (חטיבה 500 גדוד 195) לכביש ביירות-דמשק ושם היינו מעל לחודש, עשינו שם סיורים והגנו על כולם.

בתחילת דרכי בבאר-שבע גרתי בדירת רווקים עם עוד שני חברים. אחותו של אחד מהשותפים, רחל, הייתה מגיעה לבקר את אחיה וכך נוצר קשר ביני ובין רחל והביקורים הבאים שלה היו אליי. רחל ואני נישאנו בנובמבר 1966 ומאז אנחנו ביחד. נולדו לנו שלושה ילדים, בן בכור ושתי בנות: אבי, איילת ועירית שהיא בת הזקונים ואמו של יונתן רוזן.

לאחר שיצאתי לפנסיה התחלתי לחתור בקיאקים, הייתי חבר במועדון "לב הים" בתל אביב וחתרתי כ-12 שנים בקיאקים. במסגרת המועדון אף נסעתי לטיול קיאקים במפרצים היפים שבדרום טורקיה.

כיום אנחנו משפחה בת 17 נפשות, שלושת ילדינו, כלה, שני חתנים ותשעה נכדים. בימי שישי אנחנו מתאספים לארוחת ליל שבת כל המשפחה בשלמותה. בנוסף, במשפחתנו יש מנהג שכאשר נכד נולד קונים בקבוק משקה טוב (ברנדי או וויסקי) ובברית המילה כל המשפחה כותבת ברכה וחותמת עליו. הבקבוק נשמר אצלנו בבית עד לבת /בר המצווה של אותו הנכד. במעמד זה נקנה בקבוק נוסף אשר ייפתח בעזרת השם בחתונה.

בנוסף, בכל שנה בסוף חודש אוגוסט, אנחנו נוסעים עם כל המשפחה לחוף "המרכז הימי שדות ים" (קיסריה) לחמישה ימים. זוהי מסורת בת שנים ואף אחד לא מוכן לוותר על זה. אנחנו נוסעים עם מכוניות עמוסות בגלשנים, קיאקים, סאפים, סככות ועוד. ישנים בחדרים צנועים ממש על חוף הים ויורדים כל בוקר, מוקדם מאוד כשהים עוד שקט, חותרים למרחקים עם הסאפ. כשהים עולה והגלים גבוהים מחליפים לגלשני גלים. אני וכל בני הדודים שלי יודעים לחתור ולגלוש מגיל קטן. אנחנו מכירים את החוף, את העובדים ומקימים את הסככה במקום קבוע. במרחק הליכה מהחוף יש לגונה מקסימה וכשיש גלים מאוד גבוהים בחוף, זה המקום שאליו אנחנו הולכים עם הילדים הקטנים יותר ועם המבוגרים שקצת פוחדים מהים הסוער. במהלך כל חמשת הימים האלו אנחנו לא יוצאים לשום מקום מחוץ לחוף. רק בערב האחרון, אחרי שארזנו והעמסנו את המכוניות (לוקח שעות..), אנחנו נוסעים לפיצה-בר "שבתאי" בקיסריה ושם חוגגים את סיום החופשה כשרובנו כבר שרופים מהשמש החזקה. מהנופש הזה חוזרים מאוד עייפים אבל אלו הימים שאנחנו מחכים להם שנה שלמה. זה ממש גיבוש משפחתי, מדברים המון וצוחקים וזה כיף גדול. כולם יודעים שאת המסורת הזו לא נפסיק לעולם!

המסר שלי לדור הצעיר הוא: תהיו ילדים טובים, תלמדו היטב, תתעניינו ותסתקרנו מדברים חדשים, תכבדו את האנשים סביבכם, תעזרו לאחר כשהוא צריך, תאהבו את המדינה בה אנו חיים, תשמרו עליה ועליכם כי זוהי מדינתנו היחידה. הכירו את ההיסטוריה והתנ"ך ובכך תבינו את מוצאינו, ערכינו והקשר שלנו לארץ זו.

גלגולו של חפץ

חפץ שרציתי לציין באופן מיוחד הוא גלויה ממלחמת העולם הראשונה של דוד ראושר שהיה סבו של סבא דוד (סבא של יונתן) מצד אמו של סבא דוד (אלנה ראושר).

הגלויה נכתבה ב 1.4.1917, בעיצומה של מלחמת העולם הראשונה (בצדה האחד של הגלויה ישנה תמונה שלו ובצדה השני מה שהוא כותב לאשתו ובתו.

המסמך נמצא בביתו של סבא דוד (סבא של יונתן מצד אמה), הגלויה עברה מסבתא של סבא דוד (נינה קליין-ראושר) לאימא של סבא דוד (אלנה ראושר) ולסבא דוד (סבא של יונתן).

סיפור הגלוייה

במלחמת העולם הראשונה שהחלה בשנת 1914, גוייס דוד ראושר לצבא האוסטרו הונגרי, במשך כל המלחמה לא היה בביתו אשר בעיירה ברזסקה. במהלך המלחמה התקשורת עם משפחתו הייתה באמצעות גלויות ששלח, כאשר זו שנכתבה ב-1.4.1917 נשמרה. את הגלויה כתב לאשתו נינה, אגרת קצרה ובה שאל לשלומה ולשלום בתם אלנה. הוא חזר מהמלחמה בריא ושלם, נפטר בשנת 1941 וקבור בטימישוארה.

תרגום הגלויה

"נינה יקרה ואילי,

מה שלומכן? מקווה שאתן בריאות והכל בסדר, מה שלום ברטה (אחות של נינה)?

נשיקות לך ולאילי"

נכתב: 1.04.1917

חותמת דואר צבאי: 17.04.1917

הזוית האישית

סבא דוד: תוכנית הקשר הרב דורי היא מאוד יפה ומשמעותית, היא קושרת ומחברת בין הדור הצעיר לדור המבוגר, היא נכתבת ונשמרת וחשוב שתהיה המשכיות לשרשרת הדורות. המפגשים בבית הספר מעניינים ומהווים זמן איכות עם יונתן.

יונתן: היה לי כיף עם סבא שלי, למדתי הרבה דברים שלא ידעתי לפני וגיליתי הרבה סיפורים מעניינים. מהתמונות של סבא בצעירותו למדתי שאני דומה לו.