מאגר סיפורי מורשת

שמי רוזה. נולדתי בשנת 1948 בטורקיה בעיר איסטנבול. שמות הוריי, אמא פאני ואבא ניסים. שמות אחיותיי: לינדה, אתי ורחל.

עליתי לארץ בשנת 1959 עם הוריי ואחיותיי, כיוון שבטורקיה כבר לא היה בטוח ליהודים. הבנות פחדו שהטורקים יחטפו אותן וישיאו אותן למוסלמים וגם המצב הכלכלי בטורקיה לא היה טוב.

הגענו לארץ ישראל במעבורת. ההפלגה לארץ לא הייתה קלה, כיוון שיצאנו בלילה מאוד סוער. כשהגענו סוף סוף לארץ ישראל, לנמל חיפה, העבירו אותנו למגורים לרמת אליהו. אז נקרא המקום עזרא וביצרון. קיבלנו מגורים שהיו כמו דירת גן.

בטורקיה למדתי  עד כיתה ד' בבית ספר מוסלמי. שיחקתי בקלאס וחמש אבנים והייתי ממש טובה והמשחק שהכי אהבתי זה מחניים. כשעליתי  לארץ ישראל המשכתי  את לימודיי בבית ספר "אליאנס" עד כיתה י',  שהיה אז חלק מחינוך חובה חינם.

בתקופת בגרותי עברנו  לגור בעיר אשדוד, ומהר מאד הכרתי חברות חדשות. כבר בגיל 14 יצאתי לעבוד. נהגתי לקום מוקדם מאד כדי להספיק להסעה למפעל  שעבדתי בו. עבדתי כתופרת אך לאחר שהתחתנתי הפסקתי לעבוד והייתי עקרת בית.

הכרתי את בעלי ראובן באירוע משפחתי. החלטנו  להתחתן בשנת 1972, בבית הכנסת הגדול בתל אביב. הייתי אז בת עשרים ושלוש. אחרי החתונה עברנו  לגור באילת. ילדינו נולדו באילת: ענת, אורלי ואבא שלך עוז. בשנת 1983 בעלי קיבל עבודה בעיר אשדוד עזבנו את אילת  ומאז אנחנו  גרים פה, בעיר אשדוד .

חפץ מיוחד: יש לי  שרשרת מיוחדת שקיבלתי מאמי  כשהגעתי לגיל בת מצווה, לגיל הבגרות, לגיל שתים עשרה. השרשרת הזו עוברת מדור לדור, וכל נכדה שמגיעה לגיל מצוות מקבלת את השרשרת.

לדור הצעיר: שיכבדו אחד את השני. שיהיו ילדים טובים יותר ויתנהגו בצורה מתורבתת.

הזוית האישית

נוי: אני מאוד נהניתי לתעד את הסיפור וממש נהניתי לגלות שסבתא שלי הפליגה לארץ עם אוניה בלילה וגם לא ידעתי שסבתא שלי למדה עד כיתה ד בבית ספר מוסלמי. סבתא השקיעה מזמנה כדי להיות סבתא טובה ואני מאוד נהניתי לספר את הסיפור הזה.