מאגר סיפורי מורשת

החיים במעברה על פי סבתא  מרגלית חדד

סבתא מרגלית היא אמא של אבא שלי, מיכאל חדד. בעלה של סבתא  מרגלית, שמו ינון חדד, ולהם ארבעה ילדים. האח הבכור מוני, רוני, אושרית והאח הצעיר מיכאל שהוא אבא שלי.

סבתא מרגלית נולדה בשנת 1949, בג'רבה שבטוניס. עלתה לישראל מטוניס ב- 14 ביולי בשנת 1956 .היא עלתה לארץ ישראל בגיל 6 עם הוריה וללא אחים. סבתא מרגלית היא בת יחידה. נולדו להורים שלה עוד ילדים אך כולם נפטרו כשהיו קטנים מאוד, והיא גדלה ללא אחים. סבא ינון עלה לישראל גם הוא מטוניס והיא הכירה אותו בישראל אחרי הרבה שנים. גם לסבא ינון יש סיפור עלייה מעניין אבל בחרתי לראיין את סבתא שלי.

סבתא מרגלית גרה עם הוריה במעברת משק עזר בבאר שבע, בשנות ה -50 כשעלתה לארץ ישראל מטוניס. מעברה היתה בעצם "יישוב קליטה" אליו הגיעו יהודים שעלו לישראל ממדינות שונות. המעברות התקיימו בישראל  בשנות ה-50 ומאז אינן קיימות. כל מי שעלה לישראל באותה תקופה גר באופן זמני במעברה.

סבתא שלי מספרת  שהמעברה הייתה בנויה מאסבסט, קרטון וריצוף כמו שרואים בתמונת השער. תנאי המחייה במעברה היו קשים.  בחורף היה קר מאוד כי לא היה חימום, ובקיץ היה חם מאוד כי לא היה קירור. היו שירותים בפחונים שבהם המשפחה גרה, אך לא הייתה מקלחת. כדי להתקלח הם היו צריכים ללכת למקלחות משותפות שהיו רחוקות. בתחילה לא היו כבישים ולא הייתה תאורה באזור המעברה והחיים היו קשים גם מבחינה כלכלית. סבתא אומרת  שרק לאחר כמה שנים התנאים השתפרו.

סבתא מציינת שלמרות שהחיים במעברה היו קשים גם לילדים וגם למבוגרים, היו לה הרבה חברים וחברות.  כולם למדו באותו בית ספר אוהל שרה, כולם דיברו עברית והיו מבלים בשעות הפנאי בעיקר בחוץ. היו משחקים  במשחקים שונים כמו קלאס, שבע אבנים ומחניים. לא היו מחשבים או פלאפונים ולא הייתה טלוויזיה, ולכן ברוב  הזמן הם בילו בחוץ. היא אומרת לי שאני לא באמת יכול להבין את החיים פעם כי היום החיים של הילדים שונים  מאוד. המשפחה שלה וכל השכנים מסביב תמיד היו ביחד, הייתה עזרה הדדית, המשפחות היו יחד גם בערבי  שישי ושבת והיה שיתוף פעולה מלא.

אחד הדברים שסבתא שלי זוכרת הוא שכדי ללכת לבית הספר היה צריך לחצות ואדי וכל הילדים היו חולצים  נעליים והולכים יחפים לאורך הוואדי. היא צוחקת עליי ואומרת שבתקופה שלה אף אחד לא היה לוקח את  הילדים לבית הספר במכוניות.

החיים במעברה היו ללא ספק חיים לא קלים ולנו הנכדים מוזר לשמוע שככה הסבים והסבתות שלנו היו חיים.  גם סבא וסבתא שלי מהצד של אמא שלי עלו ממרוקו בשנות ה -50 וגרו במעברה בבאר שבע. הם מספרים אותם סיפורים. מה שמעניין לשמוע מסבתא שלי וגם מהסבים והסבתא הנוספים זה שלמרות שהיה קשה הם  לא התלוננו אף פעם והם דווקא זוכרים את התקופה הזו כתקופה טובה.

הזוית האישית

אייל: אני שמח שראיינתי את סבתא שלי על החיים במעברה. כך אני מכיר טוב יותר את הסיפור וגם סבתא. העבודה הייתה מהנה מאוד, אהבתי לחקור על סבתא שלי ולתשאל אותה.