מאגר סיפורי מורשת

הייתי בת 8 כשהורי החליטו לעלות לארץ ישראל, לא כל כך הבנתי את המשמעות, אבל שמחתי כי הבנתי שישראל זה המקום שחברותיי ובני דודיי נסעו לשם בשנים האחרונות.

נולדתי בדרום הודו בעיר שנקראת ארנקולם, גרנו ברחוב שנקרא 'רחוב היהודים' שהיה צמוד לבית הכנסת. למעשה היו שני בתי כנסת בעיר וכל היהודים הצטופפו, גרו מסביב לבתי הכנסת

.

אנחנו הילדים נהגנו לשחק בחצר בית הכנסת שנראתה בעיני, כילדה, כחצר ענקית. בילינו בחצר הזאת בכל החופשות והחגים, והמשחקים שאני זוכרת הם: תופסת, גולות, קפיצה על חבל, חמש אבנים ועוד.

למדתי בכיתות א-ב בבית ספר מוסלמי ובבית הספר הזה למדו ילדים מכל הדתות: הינדים, מוסלמים, נוצרים ויהודים. זה אומר שחיינו בשלום עם כל הדתות האחרות. עם זאת היהודים היו מאוד דתיים ושמרו על כל מצוות הדת והקפידו לחגוג את כל החגים לפי ההלכה.

עליתי לארץ ישראל באוגוסט 1957 עם משפחתי, שמנתה 9 נפשות. סבא וסבתא מצד אבי, הוריי ו-5 אחים. נסענו לעיר מומבאי, עיר חשובה במרכז הודו, שם קלטה אותנו משפחה יהודית עד גמר הסידורים לעלייה למטוס.

עם הגיענו לארץ עברנו למרכז קליטה שנקרא 'שער עלייה'. שהינו שם כ- 10 חדשים, משם עברנו למושב שחר, בלכיש, לפי בקשתנו.

אני למדתי בבית הספר על שם 'דוד שמעוני' ,היום רבקה גובר, בנהורה, לאחר מכן בתיכון 'רוגוזין' בקרית גת ולאחר מכן ב'אשל הנשיא' ו'באוניברסיטה העברית' בירושלים.

הכרתי את גידי, לאחר נישואינו עברנו לתל אביב ושם נולדה בתנו רותם. בשנת 1983 עברנו לקיבוץ נחשולים ובשנת 1995 חזרנו למושב שחר, בו אנחנו מתגוררים עד היום.

הזוית האישית

שני: היה לי מאוד מעניין ללמוד דברים חדשים על החיים של סבתא, שם המשפחה הקודם שלה, הילדות שלה, סיפור העלייה והחיים בארץ וכל הדברים שהיא הספיקה לעשות בארץ. אני רוצה לאחל לה המון בריאות וחיים ארוכים ושתהיה מאושרת.