מאגר סיפורי מורשת

שמי הוא פנינה מרדכי (אליהו), נולדתי בשנת 1942 בעיר קוצ'ין שבהודו. כשהייתי ילדה מצבנו הכלכלי היה קשה בהודו, למרות שלפני כשמונה דורות אנשים במשפחתי עבדו בעבודות חשובות מאוד כמו יועצים ראשיים של המלך, מוהלים, שוחטים, גבאים וחזנים. חיינו בהודו כמשפחה דתית ומסורתית ולמרות שבשנים אלו חלה השואה בארצות אירופה, בהודו היהודים לא סבלו מרדיפות מפני שבהודו הייתה סבלנות דתית רבה.

המשחקים שאני זוכרת ששיחקנו הם שבעה מקלות, כדורעף, מחניים, חמש אבנים, גוגואים וכולי…. בגיל שבע עליתי לארץ (לא יכולתי לבחור אם עולים או לא, פשוט אמרו לי שעולים). עלינו בגלל שהיה לנו קשה כלכלית בהודו וכי רצינו לעלות לארץ הקודש. בשנת 1951 עלינו לארץ, לקחנו רכבת למומבאי ומשם בא לקחת אותנו מטוס ישראלי. אני הייתי מאוד קטנה אבל אני זוכרת שכשעלינו אמי הייתה בהריון עם אחי שלמה ובדרך אימא שלי הייתה צריכה לרדת כי היא הייתה צריכה ללדת.

כשהייתי בבית הספר אהבתי במיוחד תנ"ך בגלל הסיפורים המעניינים. אבל לא הייתי בבית הספר הרבה מפני שאמי הייתה חולה והייתי צריכה ולטפל באחיי. בכיתה ז' סיימתי את הלימודים בבית הספר והלכתי ללמוד כלכלת בית ותפירה עד גיל 16. כל שנה בחופש הגדול הייתי הולכת לקטוף כותנה, בצבא לא הייתי, אבל הייתי בגדנ"ע, שם עשינו מטווחים וזחלנו מתחת לחוטי תיל.

את בעלי דניאל מרדכי ז"ל הכרתי בגיל 15 כי הוא היה שכן שלי. כשהייתי בת 17 הוא דיבר עם אבא שלי ואמר לו שאני מוצאת חן בעיניו ולאחר כמה חודשים התחתנו ביסוד המעלה. עכשיו יש לי משפחה גדולה עם הרבה נכדים ונינים.

המסר שלי לדור הצעיר הוא – להיות מאוחדים.

הזוית האישית

ליהיא הנכדה המתעדת: למדתי דברים רבים על סבתי, משפחתי ושורשיי. לפי דעתי הדבר החשוב בתכנית זו, הוא ללמוד על שורשיך מפני שאם לא נדע על השורשים שלנו, לא נדע מי אנחנו ולאן אנו הולכים. נהניתי מאוד ללמוד, לחקור ולהעביר זמן איכות עם סבתי.