מאגר סיפורי מורשת

שמי סטלה אלפיה, נולדתי בשנת 1967 בעיר דמשק שבסוריה. חיינו בשלום ובשכנות טובה עם הערבים מסביבנו, אבל בשנת 1991, קצת לאחר חג הפסח, היה הסכם בין ממשלת יצחק שמיר לבין הנשיא אסאד לשחרר את היהודים ולתת להם את הזכות לבחור אם לעלות לארץ ישראל – וכמובן שזה היה חלומו של כל יהודי להגיע לארץ ישראל.

ביקשנו בקשות לאשרת יציאה לנו ולילדים שלנו והתחלנו אט אט להתכונן ולארוז את הדברים ללא כל ידיעה מה צופן העתיד ומה מצפה לנו, אבל רצינו מאוד להגיע לארץ הקודש מכיוון שידענו ששם הכי בטוח ליהודים. תוך חודשים ספורים ארזנו את חפצינו, את הרכוש ואת הבית השארנו מאחור.

היינו צריכים לעבור דרך ארצות הברית, לא ניתן היה לעלות ישירות לארץ. הגענו לארצות הברית וניסינו להתחיל שם חיים חדשים, גרנו שם כשנה וחצי אך לא הצלחנו להתאקלם ולבנות שם חיים חדשים, כי רצינו יותר מכל להגיע לארץ ישראל. לכן שוב ארזנו את חפצינו ועלינו לישראל.

העלייה לארץ הייתה מאוד קשה למרות שעזרו לנו הרבה מהסוכנות היהודית במציאת בית מגורים ומוסדות חינוך לילדים. אך עדיין חווינו קושי רב, בגלל השפה החדשה וההתאקלמות של הילדים בבתי הספר. המבוגרים הלכו לאולפן כדי ללמוד את השפה. היינו צריכים לחפש עבודה ובעלי נאלץ לעבוד בעבודה קשה שלא הייתה המקצוע בו עבד בסוריה, רק כדי להתקיים ולחיות בכבוד. לקח לנו זמן רב להתאקלם אך לאט לאט זה קרה והתרגלנו לחיים בארץ, כי ידענו שאין לנו ארץ אחרת ושאם היינו נשארים בסוריה – לא ידענו מה יעלה בגורלנו. כיום אנחנו חיים בשלווה ואהבה לארץ ישראל.

הזוית האישית

היה לי מאוד מרתק ומעניין לשמוע את סיפורה של סבתי ומשפחתה. את סיפורי הילדות אשר עברה עליה בארץ זרה בה היהודים היו מיעוט ולא היו יכולים לעשות כרצונם . הם היו כפופים לשלטון דיקטטורי והיו רגעים בהם פחדו על חייהם לכן כאשר הגיעה ההודעה לה חיכו המון זמן שמותר להם לעזוב ולהגיע לארץ ישראל עשו זאת ללא כל היסוס,גבר אשר מראה לנו את הכמיהה של כל יהודי לעלות לישראל ולכן אנו דור ההמשך צריכים לברך על כך שנולדנו בישראל ולא היינו צריכים לעבור תלאות כמוהם . היה מאוד מעניין לשמוע את סיפור עלייתם לארץ ואת ההתאקלמות.