מאגר סיפורי מורשת

אמא שלי, אולגה, היא בת בכורה מבין חמש בנות. היא נולדה ב-30.10.1977 בקווקז בעיר שנקראת דרבנט שבאותו הזמן הייתה שייכת לברית המועצות.

בגיל חמש עשרה היא עלתה לארץ יחד עם משפחתה הקרובה. הסיבה לעלייתם הייתה מפני שסבתא שלה חלתה בסרטן והיה ידוע להם שבישראל יש את הרפואה המתקדמת בעולם.

בשנת 1991 כאשר הם רצו לעלות ארצה ולעזוב את ברית המועצות, היה מסוכן מאוד לומר שהם יהודים ושהם עוזבים את הארץ, כי זו הייתה תקופה שבה ממשלת ברית המועצות התפרקה והיה מאוד מפחיד לחיות שם. אך בכל זאת הם לקחו את הסיכון ועלו על רכבת מדרבנט למוסקבה.

אמי מספרת: "נסענו ארבעה ימים ברכבת ומשם עלינו על מטוס לארץ ישראל. הגענו בשניים בפברואר והיינו עטופים במעילים וצעיפים. כשנחתנו בשדה התעופה הופתענו לגלות שחם ונעים". לצערם החום והנעימות הוחלפו בצער מכיוון שהם נאלצו עוד בשדה התעופה לעבור בדיקות קשות בכדי להוכיח שהם יהודים. למזלם, להוריהם הייתה את הכתובה שלהם בעברית וגם היו תמונות ישנות של הקבר של סבא שלה ועל המצבה כתוב ת.נ.צ.ב.ה (שפירוש תהא נשמתו צרורה בצרור החיים).

זה הספיק כדי שיאמינו להם ויתנו להם להכנס לארץ. משדה התעופה הם הגיעו לבאר שבע ושם המדינה, משרד הקליטה, סייעה להם לשכור דירה למשך חודש שבמהלכו הם קיבלו בית ממישור באופקים ומאז הם שם.  הם חיים שם מאז ועד היום כ-29 שנים. בזמן הזה אמי הכירה את אבי והיום יש להם חמישה ילדים ונכדה קטנה.

הזוית האישית

ליאל: סיפורה של אולגה תועד במסגרת תענית שרשים והקשר הרב דורי, בביה"ס אשל הנשיא