מאגר סיפורי מורשת

הסיפור המרכזי של משפחתי הוא עלייה ארצה מברה"מ (ברית המועצות) מהעיר צ'רנוביץ' בנובמבר 1973.

סבתא וסבא שלי נולדו במאי 1946 באוקראינה, שבאותם ימים הייתה שייכת לברה"מ, שהייתה מדינה עוינת למדינת ישראל, והרבה שנים לא איפשרה ליהודים לעלות למדינת ישראל.

צ'רנוביץ' הייתה עיר מאוד מיוחדת, עם היסטוריה יהודית עשירה. זאת עיר בירת המחוז – בוקובינה, קרוב לגבול רומניה (כ 200,000 תושבים). לפחות שליש מהם היו יהודים. היהודים הראשונים הגיעו בתקופת המשטר האוסטרו-הונגרי בסוף המאה ה-19 בשלטון הקיסר פרנץ' יוזף, שהתייחס באהדה וכבוד ליהודים. זאת התקופה בה צעירים רבים רכשו השכלה באוניברסיטה (דבר שעד אז נשלל מהם).

גם התרבות היהודית מאוד התפתחה בשנים הללו – הופיעו עיתונים באידיש (שפת היהודים במזרח אירופה). היו שני עיתונים – "נייע צייטונג ו"ארבעייטר צייטונג". יהודים רבים דיברו גם את השפה הגרמנית, היו יהודים אפילו בפרלמנט של צ'רנוביץ'.

אחרי מלחמת העולם הראשונה, בוקובינה סופחה לרומניה. מצב היהודים השתנה לרעה – אנטישמיות התפשטה ברחבי רומניה. ביוני 1940, ברית המועצות סיפחה את חבל בוקובינה בחזרה. ביולי 1941, נכנסו גרמנים לעיר ובעזרת הרומנים התחילו לשדוד ולהרוג יהודים. היהודים שנשארו בחיים גורשו למחנות ריכוז וביניהם חלק גדול ממשפחתי: סבתא רבתא – שיינדל, הורים של סבא רבא – שמואל, דודים ודודות. חלקם לא נשאר בחיים.

אחרי השחרור ממחנה ריכוז, המשפחה חזרה לצ'רנוביץ' תחת שלטון סובייטי. סבתא צילה זוכרת שצ'רנוביץ' הייתה עיר מיוחדת, רוב תושבי העיר דיברו כמה שפות.

למרות כל המגבלות של השלטונות, היהודים שימרו את המנהגים שלהם בסתר – כשבתי הכנסת נסגרו בעיר, יהודים ארגנו חדרי תפילות במקומות מסתור, הביאו ספרי תורה והתפללו. כך גם שני סבי הרבא שלי, שמואל ושלמה.

בית הכנסת בצרנוביץ  – שם עלה לתורה בבר מצווה סבא אהרון

גם חיי התרבות נשמרו כמה שיותר – מדי פעם התקיימו הופעות ביידיש. הייתה להקה קטנה ששרה ביידיש, בה הייתה שחקנית ידועה בשם סידי טל. אבל ברור שאלה לא היו חיי התרבות שהיהודים שאפו אליהם.

החלום היה לעלות ל"ארץ שלנו" – ארץ ישראל

ההורים של סבתא שלי, שיינדל ושמואל גולוב, ניסו במשך כל השנים האלה לקבל אישור לעלות ארצה ללא הצלחה. "מסך הברזל", ככה כינו את ברה"מ כשהייתה סגורה ליהודים.

אחרי מלחמת ששת הימים הם אפילו ניתקו את היחסים הדיפלומטיים עם ארץ ישראל, למרות זאת בכל האפשרויות סבא רבא שמואל היה מגיש בקשות עליה ארצה עוד ועוד, ברור שהשלטונות לא אהבו את התעקשותו ומשפחתי הייתה די חשודה בעיניהם.

סבתא צילה בכיתה א'

במשך כל השנים האלה סבתא שלי למדה בבית ספר, נגינה בפסנתר, אחר כך סיימה בית ספר הגבוה למוסיקה (קונסרבטוריון). סבא וסבתא שלי היו באותו שכבה ובאותו בית ספר ועם הזמן נהפכו לחברים. סבא שלי למד הנדסה באוניברסיטה ובסיום הלימודים סבא וסבתא שלי התחתנו.

בשנת 1971 נולד בנם הבכור (אבא שלי). בתקופה זו (1960-1970) התחילה מודעות לשחרור יהודי גם בתוך מדינת  ברה"מ וגם מחוץ לה, וגם התחיל לחץ בין לאומי וזה נתן תוצאות ו"מסך הברזל" נפתח וזאת הייתה הזדמנות של משפחתי לעלות ארצה. שמואל הגיש בקשה חדשה לעלות ארצה ומיד פיטרו אותם מעבודתם, כי למרות שנכנעו ללחץ בינלאומי, השלטונות הערימו את כל הקשיים האפשריים כדי לאלץ יהודים להישאר ולא לנסות לעלות לישראל.

האווירה סביב המשפחה הייתה מאוד קשה. ראו בהם בוגדים, ברור שהם נשארו ללא מקורות פרנסה ובנובמבר 1971 הם סוף סוף קיבלו אישור לעלייה ארצה. הם הגיעו ארצה בסוף מלחמת יום הכיפורים, אבא שלי היה בן פחות משנתיים.

כך התחילה תקופה חדשה בחיי משפחתי. הקליטה במקום חדש הייתה לא פשוטה. ללא שפה, ללא ידע בדברים פשוטים: קנייה במכולת, למצוא מקומות עבודה, קשר בין אנשים. אבא שלי הלך לגן ילדים והוא הראשון שהיה לישראלי אמיתי. הוא דיבר עברית ראשון. סבתא סיפרה שהיא הייתה קונה לו ספרונים בכריכה רכה עם ניקוד, הייתה מקריאה לאבא וכך הייתה מבינה גם היא. לאט לאט נהפכו לישראלים אמיתיים. סבתא למדה מוזיקה במכללת תלפיות, סבא עבד בתור מהנדס מועצת דרום השרון. נולד להם בן נוסף, שרון, היום רב סרן בצבא.

אני חושב שיש לנו משפחה נהדרת, אימא חוקרת תרופות, אבא רופא שיניים, יש שני אחים מופלאים: שני ועידן, ואני מאוד אוהב לשמוע על ההיסטוריה המשפחתית.

סבא וסבתא עם הנכדים

אורי וסבתא צילה יאסוביץ משוחחים

הזוית האישית

סבתא צילה: היה מאוד כיף, מסקרן ומעניין נהניתי מכל רגע בעיקר נהניתי מהחוויה במוזיאון "אנו" ומאוד היה נחמד לספר לאורי את הסיפור על משפחתנו.

אורי: נהניתי מהחוויה והיה כיף לגלות דברים על משפחתי מאוד אהבתי את המוזיאון בעיקר את החלק האינטרקטיבי במוזיאון.