מאגר סיפורי מורשת

שמי גרייס נילי כהן נולדתי ב1942 בבגדד שבעירק.

עלינו לארץ בשנת 1945, שלוש שנים לפני קום המדינה בעלייה לא חוקית. בעצם ברחנו מעיראק כדאי לעלות ארצה. היינו שתי משפחות, המשפחה שלי: אימי עם שני ילדים – הגדול בן שש, ואני בת שנתיים (אבי עלה מאוחר יותר בטיסה) יחד איתנו הייתה אחותה של אימי, שהייתה בהריון מתקדם, עם בעלה ושלושת ילדיהם בני שנתיים, ארבע ושש.

יצאנו רגלית מעיראק לסוריה ומשם ללבנון, היינו צריכים להיזהר בדרך, אסור היה לנו לבכות, או להרעיש כדי שלא יתפסו אותנו. היו בדרך אנשים טובים שעזרו לנו. היינו הולכים רק בלילות כדי שלא יגלו אותנו. הגענו לראש הנקרה ושם נזהרנו שהלבנונים לא יגלו אותנו, עד שהגענו לקיבוץ חניתה. כשהגענו לחניתה ידענו שהסיוט נגמר, ואנחנו נמצאים בארץ ישראל.

בקיבוץ טיפלו בנו ונתנו לנו לאכול. אימי נשכבה על הרצפה עם רגליים נפוחות, ואת הנעליים הבלויות זרקה בדרך. היא לא רצתה לזוז, אבל הכריחו את כולם להמשיך לתל אביב, כי היה מסוכן להישאר בקיבוץ. לקחו לנו את כל התמונות, וקרעו אותן. גם את סיר הלילה שהיה ברשותנו לקחו, כדי שלא נשאיר שום סימן.

בארץ שלט המנדט הבריטי שצמצם את עליית היהודים ארצה. כשהגענו לתל אביב, הצטרפנו לקרובי משפחה בשכונת התקווה שעלתה לפנינו. כשדודי הגיע ארצה הביא איתו כסף, ואז קנינו את הבית שלנו בשכונת התקווה.

הזווית האישית

ירדן: היה ממש כיף, הכרתי את סבתא הרבה יותר ועשינו חיים ביחד.