מאגר סיפורי מורשת

שמי גילדה, את השם גילדה נתנו לי בעקבות סרט אמריקאי משנת 1946 עם השחקנית ריטה הייוורת׳, הסרט נקרא Gilda, הוא הגיע לעיראק בראשית שנת 1949. נולדתי בעיר בגדאד שבעיראק בשנת 1949 ועליתי עם משפחתי לישראל בשנת 1951. בעת העלייה הייתי קטנה – בת שנתיים, כך שמרבית הסיפורים מהעלייה הם ממה שסיפרו לי.

רקע לסיפור – פרעות הפרהוד

פַרְהוּד הוא כינוי לפוגרום שנעשה ביהודי בגדאד בחג השבועות, 1-2 ביוני 1941. במהלך הפרעות נרצחו בין 180 ל-1,000 יהודים, לפחות 2,118 נפצעו. האירועים שימשו כגורם מאיץ לצמיחתה של המחתרת הציונית בעיראק ולתהליך שבסופו של דבר הביא לעליית יהודי עיראק לארץ ישראל במבצע עזרא ונחמיה, עשור לאחר מכן. אירועי הפרהוד החלו בבוקר 1 ביוני, הותקפה קבוצת יהודים לאחר ששבה משלחת יהודים נכבדים מקבלת הפנים שנערכה לכבוד שובו של העוצר, עבד אל אילה בארמון הפרחים.

יהודים הוצאו בכוח ממכוניות ואוטובוסים, הוכו מכות רצח ונשחטו בחרבות ופגיונות לעיני כל, כשנהגי האוטובוסים דורסים את הגופות. הצטרפו גם פקידי ממשלה ותלמידי בית ספר. הפורעים התחלקו לקבוצות והתבצעה חלוקת תפקידים ביניהן. ניסיונות של היהודים לשחד שוטרים על מנת שיגנו עליהם כשלו. המהומות החמירו ביום השני, אז ניתנה פקודה לפורעים ללכת למרכז המשטרה ולקחת משם נשק. לפי מספר עדויות של יהודים, שכנים לא יהודים נטלו חלק והצטרפו לפרעות ולביזה.

בזמן המהומות נבזזו ונשרפו חנויות היהודים, שסומנו עוד קודם לכן בסימן אדום, וקציני משטרה גבוהים העמיסו על משאיות את הרכוש ששדדו מהן ומבתי היהודים. בכמה מקרים פתחו השודדים את הברזים ומילאו את הבתים מים. גם בתי כנסת ניזוקו וחוללו ספרי תורה. במקומות קרובים לנהר ובבתים שבהם היו בארות, השליכו את הילדים למים לעיני ההורים. יהודים עלו על גגות הבתים וברחו מגג לגג.

בבוקר היום השני, בזמן המהומות, עסק העוצר בהרכבת הממשלה החדשה. בשעה 10:45 שודרה ברדיו פקודת עוצר-בית וסמוך לצהרים נכנס לעיר צבא עיראקי חדש מן הצפון, שנשבע אמונים לעוצר והיה מורכב ברובו מכורדים. הצבא קיבל פקודה לפזר את הפורעים, שאכן התפזרו לאחר התערבות הצבא, והטבח ביהודים פסק.

סיפור ילדותי – עליית יהודי עיראק לישראל

עליית יהודי עיראק בשנים 1950-1951 נקראה "מבצע עזרא ונחמיה״ או " מבצע עולי בבל", זה היה מבצע של העלאת יהודי עיראק לישראל. המדינה הייתה צריכה לספק לעולים מגורים, תעסוקה (מקומות עבודה) כדי שתהיה להם פרנסה, לספק להם חינוך – בתי ספר, גנים, מורים וגננות, לספק להם שירותי בריאות – בתי חולים, מרפאות, רופאים ואחיות ושירותים רבים נוספים.

המדינה הצעירה והענייה לא יכלה לספק את כל זה, והפתרון שנמצא על מנת לשכן את המוני העולים היה המעברות. המעברה הייתה פתרון דיור זמני שממנו יעברו העולים למקום מגורים קבוע. הדיור הזמני במעברות היה באוהלים. העבירו אותנו למחנה עולים שנקרא ״שער עלייה״, ליד טירת הכרמל. לאחר שלושה שבועות העבירו אותנו למעברת קריית אונו לאוהלים שהיו עשויים מברזנט. מעברת קריית אונו איכלסה בעיקר את עולי עיראק, רומניה, תימן וצפון אפריקה.

ישנו על מזרונים מקש ומיטות ברזל. בקיץ היה חם מאד ולא היה היכן להסתתר מהשמש. בחורף היה קר מאוד, הכול היה רטוב ומלא בוץ. בחורף של שנת 1951 היו גשמים חזקים. באחד הלילות היו הצפות והייתה סופה חזקה, האוהלים התעופפו באוויר.

לא היה במעברה מטבח, לא מים זורמים ולא שירותים פרטיים. היו שירותים ומקלחות ציבוריים משותפים לכמה משפחות במעברה. היו מקלחים אותנו פעם או פעמיים בשבוע: היו מחממים מים על פתיליה או פרימוס מערבבים עם מים קרים ומקלחים אותנו בגיגית. אחרי שנתיים באוהלים עברנו לגור בצריפים.

בצריפים

בצריפים גם היו תנאים מאוד קשים. עדיין לא היו מים זורמים, מקלחת, שירותים וגם לא מטבח. את המים היינו מביאים מברז מרוחק. אור היה לנו מעששית שדולקת עם נפט. את האוכל בישלו על פתיליה שבוערת באמצעות נפט ועם הזמן הרחבנו את הצריף לפינת בישול. בחצר ליד הצריף היו מגדלים מעט ירקות. החלבן היה מסתובב עם כדים של חלב והיו מביאים נפט בעגלה רתומה לחמור או לסוס, העגלון היה מסתובב ומצלצל בפעמון זה היה הסימן לצאת ולקנות. את הקרח היו מוכרים בבלוק או חצי בלוק או רבע בלוק, זה היה בשביל לקרר את הדברים שנמצאים במקרר. הנפט שימש להדלקת הפתיליה לבישול ולעששית להאיר. הפתיליה והעששית היו עם פתיל בתוך הנפט שהיו מדליקים.

ליד הצריפים לא היו כבישים ולכן לא הייתה תחבורה ציבורית ונאלצנו ללכת לישובים הסמוכים (כפר אז"ר, כפר אונו) במשך 20 דקות על מנת להגיע לתחנת האוטובוס הקרובה. במשך הזמן סללו כבישים והייתה תחבורה ציבורית בתדירות נמוכה.

גילדה בשנת 1956 ליד הצריף

השוק היה הלב של המעברה. מכרו בו כל דבר: דברי מאכל כמו ירקות, פירות בשר, עופות ודגים, חפצי בית וגרוטאות. בשוק גם היו בעלי מקצוע שונים כמו חייט, סנדלר וספר, והיו  דוכני ממתקים ודברי מאפה וכן גם פינות ישיבה שבהם מכרו אוכל מסורתי, וקפה ותה. היו גם בתי קפה שהגברים היו יושבים בהם להעביר את הזמן בשתיית תה והיו משחקים שש-בש, דומינו וקלפים.

במעברה עמדו בתור לכל דבר. בעיקר היו תורים בימים בהם חילקו את מנות המזון כמו לחם, שמן, אורז, סוכר, אבקת חלב וכדומה, שניתנו בהקצבה לכל משפחה לפי גודלה באמצעות תלושי מזון שקיבלנו מהממשלה.

באותם ימים התפשטה בארץ מחלת הגזזת, אבל שלטונות הבריאות החליטו לחסן ולטפל בגזזת בהקרנות רנטגן את רוב הילדים בבית הספר מפני המחלה. החיסון גרם לכך שהשיער נשר והילדים היו עם קרחות. בגלל הטיפול הילדים האלה סבלו, כי הטיפול גרם לכך שלא הייתה צמיחה מחודשת של השיער והיו גידולים שונים על הקרקפת. בתקופה זו גם התפשטה מחלת הפוליו וגרמה לשיתוק להרבה ילדים.

בשנת 1958 קיבלנו דירה בת שלושה חדרים בגודל של כ-60 מ״ר. כאן כבר היה לנו חיבור לגז ולחשמל וכמובן גם למים. הלכתי שם לגן ילדים ואחר כך לבית ספר. למדתי בבית ספר תלמים. בכיתה התלמידים כיבדו את המורים ולא קראו להם בשמם אלא ״המורה״, גם אם זה היה בהפסקה. בבית הספר חדרי הלימוד היו צריפים, חוויית הלימוד הייתה קשה. המורים היו מאד נוקשים עם התלמידים. לתלמידים טובים ושקטים היה בסדר, אני הייתי מהתלמידים השקטים, ישבתי בספסל הראשון בטור האמצעי מול השולחן של המורה. באחד הבקרים נכנס המורה לכיתה ומנסה לקרוא בשמות התלמידים מהיומן של הכיתה. התלמידים הרעישו, המורה ביקש שקט מספר פעמים ומרוב כעס הרים את היומן והטיח אותו על ראשי בטעות. תלמידים שובבים קיבלו מכות מהמורים בסרגל על קצות האצבעות, זאת הייתה המכה העדינה. היה גם עונש למלא דפים במשפט שמתאים לסוג ההפרעה.

משחקי ילדות

בהפסקות היינו משחקים בחצר בית הספר בכל מיני משחקי חברה. נאלצנו להמציא את המשחקים שלנו לבד. שיחקנו במשחקים כמו הקפות, סבתא סורגת וקלאס, אספנו מכסים של צנצנות לבניה, אספנו קופסאות של סיגריות ועטיפות של מסטיק והימרנו עליהם במשחקים. בנוסף, בית הספר היה קרוב למחנה צבאי תל השומר והיה שטח פתוח גדול מאוד, היו בו צנחנים שמתאמנים על צניחה, הם היו צונחים מהמטוס אל השדה. כשהיינו שומעים את המטוסים היינו יוצאים מהכיתות לראות איך הצנחנים צונחים והמצנחים נפתחים. הרשו לנו לצאת מהכיתה על מנת לצפות בהם, למרות שזה היה במהלך שיעור.

בבית הספר היו שיעורי מלאכת יד לבנים ולבנות. הבנות למדו ריקמה, סריגה וחריטת תמונות על נחושת. הבנים יותר למדו נגרות. היה חדר אוכל בבית הספר ששירת בעיקר את התלמידים שאימותיהם עבדו. לפני חג ראש השנה נהגנו לקנות כרטיסי ברכה מעוטרים בזהב וכסף ושלחנו בדואר לבני המשפחה ולחברים מסרנו ביד. בחנוכה היה טקס הדלקת נרות. בפורים תמיד הייתה תהלוכה בבית הספר והיו נותנים פרס לתחפושת היפה ביותר, ובשבועות היינו מביאים ביכורים. הייתה בכיתה קופה של הקק״ל ובכל יום שישי היינו צריכים להביא מטבע.

בגיל 12, בהיותי בכיתה ו׳, קיבלתי מתנה – אקורדיון. האקורדיון משנת 1961 עדיין נמצא ברשותי, זה היה כרוך בלימוד נגינה והרבה אימון בבית. בשביל ללכת לשיעור נגינה הייתי צריכה ללכת חצי שעה או אפילו יותר כדי להגיע למורה נגינה שגר אז בכפר אונו, זכור לי שהיה קיוסק בדרך ובדרך חזרה תמיד קניתי דבר מתיקה. היו פעמים שביקשתי מחברה לבוא איתי כדי שלא אעשה את הדרך לבד.

בסוף כיתה ח׳ היה מבחן שנקרא ״סקר״. מי שעבר אותו יכול היה מיד לעבור לתיכון. הייתה גם הצעה ללמוד בפנימיה בשם ״בויאר” בירושלים, הפנימיה נועדה לתלמידים בעלי יכולת לימודית גבוהה ומעוניינים לממש את יכולותיהם. אני עברתי את הסקר. רק כ- 20% מן התלמידים עברו את בחינת הסקר.

למרות כל הקשיים שעמדו לפנינו – תמיד שאפנו לעתיד טוב יותר, ״כי אין דבר העומד בפני הרצון״.

תקופת הנעורים

את תקופת נעוריי עברתי בקריית אונו ובחדרה. עד גיל 16 עדיין למדתי שיעורי נגינה לאקורדיון. אהבתי מאוד לשמוע מוסיקה, אהבתי ספורט ואהבתי מאוד לשיר, באותה תקופה גם למדתי לתפור כי הייתה מכונת תפירה בבית, אהבתי גם לסרוג. היו לי הרבה חברות וחברים מבית הספר. היינו נפגשים אחרי שעות הלימודים כל פעם בבית אחר ומשחקים במשחקים שהמצאנו. באותה תקופה לא היה הרבה מה לעשות, לא הייתה את כל הטכנולוגיה שיש היום, לא פלאפון ולא מחשב. היינו הולכים יחד לבית קולנוע לראות סרט ביום שישי בערב. באותה תקופה עדיין לא הייתה טלוויזיה. אני זוכרת את הימים בהם היינו עורכים קומזיץ אל תוך השעות הקטנות של הלילה, לרוב בל"ג בעומר. נהנינו לזמר מסביב למדורה את שירי החג או סתם שירים שהתאימו לאווירה. תמיד היה מישהו שניגן בגיטרה או באקורדיון שאהב ללוות בנגינתנו ולהכניס את כולם לאווירה קסומה ורגועה. תמיד היו כמה מבוגרים שליוו אותנו ודאגו לשתיה ולתפוחי האדמה הלוהטים שהוציאו מהמדורה.

בערב יום העצמאות היינו מסתובבים מבמה לבמה לראות מופעים, בעיקר היו אלו מופעים של ריקודים ושירה של המקהלות מבתי הספר. היו מגיעים גם אמנים. השירה והריקודים היו נמשכים עד השעות הקטנות של הלילה. אני זוכרת שבגיל 15 נסענו לבמות גדולות יותר ברמת גן, כי רצינו להוכיח שאפשר לסמוך עלינו ואנחנו כבר בוגרים, ונשארנו עד הזריחה.

ב-5 ביוני 1967 פרצה מלחמת ששת הימים. בתקופה זו לא היו מקלטים בבניינים והיינו צריכים לרוץ למקלט ציבוריים. כבר הייתה טלוויזיה לחלק מהבתים, והשכנים היו מתרכזים בבית שהייתה להם טלוויזיה כדי לראות חדשות, אז היה רק ערוץ 1. הייתי בתנועת הנוער העובד והלומד, היינו הולכים לפעולה פעמיים בשבוע והיינו חייבים לבוא עם המדים. היו מדריכים מבוגרים שהיו משוחחים איתנו על כל מיני נושאים בהתאם לתקופה. היו דברים חוויתיים שנשארו לי בזיכרון. הייתה פעילות חברתית, היו קומזיצים, משחקים וטיולים.

בגיל 16 עברנו לחדרה. המעבר היה קשה כי הייתי צריכה להתרגל למקום חדש, לבית ספר חדש ובכלל ליצור חברה חדשה. זה לא כל כך קל בגיל ההתבגרות. עדיין הייתי נוסעת הרבה לקריית אונו בסופי שבוע ומתארחת אצל הדודים שלי שגרו בקריית אונו, על מנת להיפגש עם החברות. למדתי בבית ספר ״תיכון ע״ש יצחק בן צבי״ בקריית אונו עד לכיתה י׳. לא הייתה בעיה להתקבל לתיכון עיוני כי מי שעבר את בחינות הסקר.

בכיתה ח׳ התקבלת לתיכון וגם לא היה צריך לשלם שכר לימוד. לאחר שעברנו לחדרה, המשכתי את התיכון בבית הספר ״תיכון חדרה״. לאחר התיכון למדתי הנהלת חשבונות עד לשלב של מנהלי חשבונות מדופלמים. במקביל למדתי גם מקצוע חשבי שכר עד לשלב של חשבי שכר בכירים. אלה היו לימודי תעודה. עבדתי כחשבת שכר עד לפרישה.

נישואין ומשפחה

את בעלי יוסי הכרתי כאשר עברתי בכל בוקר ואחר הצהרים דרך המשרד בו הוא עבד כסוכן ביטוח. איכשהו דיברנו מדי פעם וכך נוצר הקשר בינינו. התחתנו בשנת 1976. גרנו בפתח תקווה בדירה קטנה של שלושה חדרים, ואז הבת הבכורה שלנו ענבר נולדה. אחרי חמש שנים נולד הבן השני שלנו, אביעד, והבית היה קצת צפוף אז עברנו לדירה יותר גדולה, דירת ארבעה חדרים. אחרי חמש שנים נוספות נולדה הבת השלישית שלנו, ורד ושוב הבית היה קצת צפוף ועברנו לדירת חמישה חדרים גדולה עם גג ויחידת דיור בקומה השנייה, כדי שלכל ילד יהיה חדר משלו.

הבת הבכורה שלנו, ענבר נולדה ב-17 למאי בשנת 1977. יש לה שתי בנות ובן. הבן האמצעי שלנו, אביעד נולד ב-7 לפברואר בשנת 1982. יש לו שלוש בנות. הבת הקטנה שלנו, ורד נולדה ב-14 לדצמבר בשנת 1982. יש לה שני בנים ובת. את ילדיי תמיד חינכנו על אהבת הזולת, לא לשמור טינה ותמיד להיות ביחסי שלום אפילו אם זה שלום קר, על נתינה ועזרה. נתנו להם הרבה חוגי העשרה. עבדתי בהנהלת חשבונות משרה מלאה גם בימי שישי, עד שהבת הבכורה שלי הייתה בת שנתיים ואז זה מאוד הפריע לי שאני כמעט ולא רואה אותה. עזבתי את העבודה ומצאתי עבודה לחצי משרה ועבדתי כמנהלת חשבונות ולאחר מכן עבדתי רק כחשבת שכר ומשאבי אנוש. עבדתי חצי משרה עד 12:30 במשרד ועוד חצי משרה בשעות גמישות מהבית או אפילו לפעמים הייתי נוסעות למשרד לעבוד גם בערב בין לבין ההסעות, וכל זה היה כדי להיות עם הילדים בשעות הצהרים, לתת ארוחה חמה, להיות נוכחת בזמן הכנת שעורי הבית ולהסיע מחוג לחוג. המשכתי לעבוד בצורה זו עד לפרישה.

חשוב לנו לשמור על הקשר עם הילדים והנכדים. כמעט בכל שישי אנחנו נפגשים כולם אצלנו לקבלת שבת, עם הרבה רעש ומהומה, ממש כיף. יש לנו הווי משותף סביב משחקים והשתוללות של כל הנכדים, והנכדה הקטנה לא מניחה לנכדים הגדולים, והגדולים שמחים לפנק את הקטנה ובנוסף למפגשי קבלת השבת אנו גם מארגנים נופשונים משפחתיים וכולם משתדלים להיות נוכחים ולקחת חלק בהכנות ובמשימות.

חוויות עם נכדים ונכדות

אני סבתא של עיליי ושל עוד שמונה נכדים ונכדות. בעלי ואני מאד אוהבים להיות עם הנכדים ולהיות חלק מהחיים שלהם. בערבי שבת כולם באים אלינו לארוחת ערב ולפעמים גם לעשות קידוש, זה מאוד משמח את הנכדים להיות ביחד. אחרי הארוחה יש להם זמן למשחקים משותפים ומשחקי קופסה שונים. עיליי מאד אוהב משחקים חברתיים, משחקים לימודיים ומשחקים חווייתיים. הוא גם אוהב לשחק ברמי קוביות ודמקה איתנו ועם בני הדודים, לשחק דמקה עם סבא וללמוד ממנו מהלכים במשחק. עיליי מאד אוהב לשחק במשחקי טריוויה שונים להרחבת הידע הכללי שלו. ולעשות ניסויים מדעיים ביתיים ומשתף אותנו בתוצאה.

אנחנו גם נוסעים עם הילדים, הנכדים והנכדות לטיולים משותפים בחו״ל על מנת לצבור חוויות משותפות. אנחנו תמיד שמחים לשמוע אותם מספרים על חוויות שעברו ומשתתפים איתם בשיחה. אנחנו עושים איתם פעילויות שונות בהתאם לגיל הנכד או הנכדה. אנחנו גם עושים עבודות יצירה שונות לפי גיל הנכד או הנכדה כמו סריגה, אפייה, תפירה ועוד.

עיליי הוא הנכד החמישי שלנו. כשעיליי היה קטן יותר, הוא אהב מאד ללכת לקניון לשחק בבאולינג ובעוד משחקים ולאחר מכן להתפנק בארוחה. אנחנו עושים זאת גם עם יתר הנכדים שלנו, עם כל נכד בנפרד כדי שתהיה להם חוויה ייחודית. יותר מכל, עיליי אוהב את האוכל של סבתא ואוהב לבוא אלינו אחרי הלימודים לארוחת צהרים מפנקת. ואז הוא שואל סבתא: "אפשר להתקשר למישהו לבוא?" (הכוונה היא לאחד הנכדים הנוספים), ותמיד הוא נענה בחיוב – שכן ברור שאפשר. והכל נעשה באהבה.

אני מאחלת שתמיד נחיה בשמחה, באהבה ובאחדות, בבריאות ובנחת.

סרטון – סבתא גילדה מספרת לעיליי – לצפייה לחצו על הקישור 

הזוית האישית

סבתא גילדה: תוכנית הקשר הרב דורי היא תכנית חשובה שמהווה הזדמנות לקשר אינטנסיבי בין הדורות ומגשרת על הפער ביניהם. סיפורי קורות החיים של בני דורי משולבים בתקומת המדינה ובמאבקה לחיים בשנותיה הראשונות. הייתה לי חוויה מרגשת ומעוררת השראה להעביר את זיכרונותיי כילדת מעברה בשנות קום המדינה ועל חלק מסיפור חיי לנכדי האהוב עיליי. אני מאושרת מזה שנכדי עיליי למד והפנים את חוויותיי כילדה ובדרכו ידע להעביר את התובנות שלו הלאה.

לעיליי אהוב ליבי, הייתה לי חוויה מרגשת להשתתף בתוכנית הקשר הרב דורי ולהעביר לך חלק מסיפור חיי ומתקופת ילדותי. מקווה שנהנית, אני מאחלת לך שתלמד להציב לך יעדים ותגשים את חלומותיך.

הנכד עיליי: נהניתי מאוד להשתתף בתכנית הקשר הרב דורי יחד איתך, סבתא. למדתי הרבה דברים שלא ידעתי עלייך, הכרתי אותך מקרוב. הסיפורים שלך עוררו בי סקרנות להמשיך ולחקור על המשפחה, ועל סיפור העלייה. אני אוהב אותך.