מאגר סיפורי מורשת

סבתא שלי, פנטה קינדה מספן, נולדה בשנת 1954 בכפר בשם וואולו באתיופיה. היא גרה וגדלה בשכונה בה היו גם יהודים וגם נוצרים ביחד. הייתה ביניהם שכנות טובה, כל אחד קיבל את השני וככה חיו בשלום אחד עם השנייה, ללא שום בעיות. הייתה להם ערבות הדדית אחד כלפי השנייה ושכנות טובה.

סבתא שלי הכירה את סבא שלי בשידוך שנעשה בכפר לליבלה, בגיל 17 נולדה לה הבת הבכורה שלה (בגיל 18) ועם השנים נולדו לה עוד חמישה ילדים: שלוש בנות ושני בנים. כשסבא וסבתא שלי עלו לארץ הם השתכנו בעיר יבנה בשכונת סביון והביאו לעולם את ילד הזקונים שלהם וקראו לו על שם הארץ שכל כך ציפו וקיוו להגיע אליה – ישראל.

סבא וסבתא שלי עלו לארץ עם שאר ילדיהם בשנת 1991, במבצע שלמה. הם עלו לארץ ע"י הליכה מרובה במדבר עד שהגיעו לסודן משם עברו עליהם קשיים רבים שכללו חולי, תת תזונה, רעב וכד'. בהגיעם לארץ הם הועברו לגור לתקופה קצרה בחיפה, לאחר מכן עברו לשנתיים לגור בטברי, שם למדו באולפן ורכשו את השפה המקומית. לאחר תקופה יחסית ארוכה הגיעו ליבנה והמשיכו בהרחבת משפחתם.

בתור עולים הם הרגישו קושי רב בשפה, בתרבות ובהתנהגות – איך לחיות מחדש במדינה שהיא זרה להם לחלוטין? בהשוואה לתנאים הקשים שהיו להם באתיופיה לבין התנאים שיש בארץ – ישראל נחשבה לגן עדן מבחינתם. דפוסי ההתנהגות של האנשים בארץ היו שונים מאוד לעומת דפוסי ההתנהגות שהיו באתיופיה. אחד ההבדלים הבולטים ביותר הוא עניין הכבוד. הסיפור הכי משמח שהיה להם היה ההגעה שלהם לארץ שהיה כלול בצהלה, שמחה, והתרגשות גדולה וגם השמחה הענקית, אחרי צפייה ארוכת שנים, שסוף כל סוף הגיעה חלומם למימוש בעלייתם לארץ.

גלגולו של חפץ תלבושת מסורתית

בגדי המסורת שעוברים מדור לדור. סבתא שלי קיבלה את התלבושת מאימא שלה וככה העבירו את זה מדור לדור. סבתא שלי שמרה על הבגדים האלה בקפידות יתרה ודאגה שיישארו שלמים ללא שום פגע מהמסע הקשה שעברו. אני מאמינה שגם אני אעביר את הבגדים הלאה לילדים שלי

הזוית האישית

לינוי איינעלם: מאוד נהנתי לבלות עם סבתא בזמן עשיית העבודה. זה נתן לנו זמן איכותי ושמחתי שזכיתי לכך.