מאגר סיפורי מורשת

שלום, קוראים לי לאה, נולדתי באתיופיה בתקופת החגים, בראש שנה. לאימא שלי קראו בירקה ואבא שלי נפטר בעלייה לארץ, היו לי שני אחים. אימא שלי הייתה המיילדת של הכפר. גרתי בטוקול. טוקול הוא בקתה שעשויה מבוץ ומתבן. זה היה מקום קטן, אבל התרגלתי. בתוך הטוקול היה מטבח, סלון, שירותים וחדר אחד. התקלחנו באגם.

גרנו בכפר גדול והכרתי שם חברים מהר מאוד. לא היה לנו קשה להשיג אוכל מפני שהיה לנו שוק קטן ליד הבית. סבתא שלי הייתה מכינה לנו כל יום אינגרה ודאבו. לא היה בית ספר אז רוב הזמן נאלצנו להישאר בבית. בזמן שנשארנו בבית עזרתי לאמי בעבודות הבית ושיחקנו עם חברים. לא חגגו לי ימי הולדת ולא בת מצווה. אני לא ידעתי בכלל מה זה בת מצווה. התחביבים שלי היו להיות עם ימרות שזאת סבתי ובמיוחד אהבתי להכין איתה אוכל.

עליתי לארץ בגיל שלושים. העלייה הייתה קשה, לקח לנו שנתיים להגיע לארץ ישראל. העלייה הייתה קשה בגלל שאיבדתי את אבי ושתי בני. היו לי שישה בנים, אחד נפטר מהכשת נחש, השני נפטר ממכת שמש והשניים האחרונים נפטרו בעלייה לארץ. נשארו לי עכשיו שני בנים – יובל ושמעון ויש לי בת מקסימה בשם סמדר שגרה במעלה מכמש. הגענו לארץ בשלום וגרנו במרכז קליטה בעפולה, שם שינו לי את השם מגנט ללאה.

עם הנכדים שלי

המסר שלי שאני רוצה להעביר לכולכם הוא לא לאבד תקווה – גם כשקשה ויש התמודדויות, ה' נותן כוחות לעבור את הניסיונות שעוברים בחיים.

הזוית האישית

שילת הנכדה המתעדת: אני מודה לסבתא שלי שהשתתפה איתי בתכנית הקשר הרב דורי. אני מאחלת לה שהיא תמשיך את החיים הטובים שלה, שתמשיך להיות עצמה ושיהיה לה כיף בחיים.