מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתוכנית הקשר הרב-דורי

העלייה מאיראן של סבתא רוזה רז

עמית וסבתא
מעלים סיפורים למאגר המורשת במסגרת התכנית
כששמעתי על עליית חומיני לשלטון, הודיתי לאבא ולאלוהים על כך שעלינו לישראל

שלום, שמי רוזה רז, נולדתי באיראן. את היום בו הוריי הודיעו שאנחנו עוזבים את איראן לא אשכח כל ימי חיי. שיחקתי עם חברה שלי בחצר הגינה הגדולה בבית שלנו ואבא קרא לי בקול: "רוזה , תעלי הביתה, אימא ואני צריכים לדבר איתך ועם האחים שלך". נפרדתי מחברה שלי וקבענו להיפגש מחר. כשעליתי לסלון ראיתי את אחיי יושבים סביב ההורים שלי לא מבינים מה קורה, אבא היה עם פנים רציניות ואימא שלי עם עיניים דומעות. "ילדים, החלטנו לעזוב את איראן ולעלות לארץ ישראל", אמר אבא בפנים רציניות. אימא שלי עצמה את עיניה וראיתי את הדמעה זולגת על לחיה… נראה לי שהיא הייתה המומה לא פחות מאיתנו (אפילו שכבר ידעה על ההחלטה של אבא שלי וגם היתה שותפה לה).

"אין סיכוי, אני לא מסכימה מה פתאום ישראל? למה? אבל טוב לנו כאן אבא למה שנעזוב?" שאלתי את אבא וגם אחי הגדול פתאום התפרץ: "אבא, מה קרה? למה? למה אנחנו צריכים לעזוב?". שנינו היינו המומים, ואחיי הקטנים המשיכו לשחק, לא נראה לי שממש הבינו מה קורה ואיך החיים שלנו עומדים להשתנות מקצה לקצה. אבא אמר שככה החליט, שהוא רוצה להצטרף למשפחה שלו שנמצאת כבר בישראל, ושיהיה לנו שם יותר טוב, ושעם הזמן נבין שזו החלטה הכי טובה עבורנו. אני ואחי התעצבנו וכעסנו ואמרנו לאבא שלי שאין סיכוי שנעזוב את המדינה הזו, את החברים שלנו, את הקרובים, את הסביבה המוכרת ונעבור לארץ שאנחנו בכלל לא מכירים, ושלא לדבר על השפה. אבל אבא היה נחוש בדעתו ובהחלטתו ושום דבר ואף אחד לא היה יכול להניע אותו מכך.

מהיום שבו אבא הודיע שעוזבים את איראן לא היה יום שבו לא בכיתי, הסתובבתי בבית ספר, בשכונה, עם החברים שלי, ולא האמנתי שאני לא אראה אותם יותר כל ימי חיי. נשבעתי לחברה שלי שאכתוב לה כל יום וכשאגדל אעזוב את המשפחה שלי ואחזור לאיראן. איראן באותה התקופה הייתה מדינה עשירה מאוד, והיחסים שלה עם ישראל היו טובים, אז גם הייתי בטוחה שבטח לא נסתדר בארץ ומהר מאוד נחזור לאיראן.

קיץ 1964

מהיום שבו אבא שלי הודיע לנו שעוזבים את איראן לקח בדיוק שנתיים עד שעלינו למטוס לארץ ישראל. נפרדתי מכל החברים שלי, מהכיתה שלי, מבית הספר, מהבית שלי, מהחדר הגדול שהיה לי, מהמקומות הכי יפים של איראן שאהבתי להסתובב בהם ולטייל בהם, והתפללתי לאלוהים שאבא יתחרט ונחזור מהר מאוד לאיראן.

ישראל 1964

הגענו לישראל, את פנינו קיבלו בני המשפחה של אבא שלא ראינו המון שנים, לא ממש התלהבתי לראות אותם. הם לקחו אותנו לבית החדש שלנו, דירה קטנה עם שתי חדרי שינה וסלון. נכנסתי לבית וחשכו עיני: אני גרתי בווילה גדולה עם חדרים ענקיים, לכל ילד היה חדר משלו, ועכשיו אנחנו חמישה אחים צריכים להיות בחדר אחד!!! צעקתי לאבא שאני לא מסכימה לזה, אני לא רוצה להישאר כאן. נכנסתי, נעלתי את עצמי בחדר וסירבתי לצאת מהחדר. במשך חודש לא יצאתי מפתח הבית, לא עבר יום בלי בכי, ולא ידעתי איך אני הולכת לחיות את החיים בצורה כזו. הייתי כבר בת 18 לכן לא הלכתי לבית ספר, ואבא הציע שאצא למצוא עבודה שמעניינת אותי וככה אולי אתחיל ללמוד את השפה, אתאקלם יותר מהר ואעזור בכלכלת הבית. מעשירים מאוד, הפכנו לעניים שמנסים לחסוך כל שקל כדי לחיות טוב. בחיי שלא הבנתי את אבא שלי למה הוא הביא אותנו לכאן.

ביום שהסכמתי לצאת סוף סוף מהבית הכרתי את אשר. אשר היה גם בן של השכנים שלנו והוא גם הגיע מאיראן אבל בגיל ממש מוקדם, בגיל 5, הוא כבר ידע את השפה, הכיר את הארץ, היו לו חברים, והוא עזר לי. ואפילו מאוד. שמחתי שהיה לי עם מי לדבר בשפה שלי, בפרסית, והוא היה מלמד אותי עברית, הכיר לי חברים חדשים, עזר לי להחליט במה לעבוד כדי לעזור להורים שלי, התחלתי באמת לעבוד כספרית וככה גם הכרתי חברות ועם השנים התאהבנו והחלטנו להתחתן.

החיים בישראל התחילו לחייך אליי, לאט לאט הכרתי חברים חדשים נחשפתי לתרבות היהודית, מצבנו הכלכלי השתפר וילדתי שלושה ילדים מקסימים. בינתיים באיראן עלה לשלטון חומייני שונא ישראל והחיים של היהודים באיראן הפכו למאוד קשים. כששמעתי על כך, הודיתי לאבא ולאלוהים על כך שעלינו לארץ ישראל ואנחנו חיים כאן כיהודים חופשיים ומאושרים.

כיום סבתא רוזה היא עקרת בית וסבא שלי (של עמית, הנכד) נפטר לפני שלוש שנים.

הזוית האישית

עמית הנכד המתעד: הבנתי שסבתא עברה דברים קשים והזדהתי עם תחושותיה. נהניתי לשמוע את סיפוריה.

מילון

דיבונה
משוגע בפרסית

ח'ומייני
אייתוללה סייד רוח-אללה מוסאווי ח'ומייני (בפרסית: سیّد روح‌الله مصطفوی موسوی خمینی 24 בספטמבר 1902 – 3 ביוני 1989) היה כהן דת מוסלמי שיעי ומנהיגה הפוליטי של המהפכה האסלאמית באיראן ב-1979, שבה הורד מכיסאו השאה האחרון – מוחמד רזא שאה פהלווי. לאחר המהפכה שימש ח'ומייני בתפקיד המנהיג העליון – התפקיד החשוב ביותר במערכת הפוליטית של הרפובליקה האסלאמית החדשה. הוא החזיק בתפקיד זה עד יום מותו. (ויקיפדיה)

ציטוטים

”נכנסתי לבית וחשכו עיני. צעקתי לאבא שאני לא מסכימה לזה, אני לא רוצה להישאר כאן“

הקשר הרב דורי