מאגר סיפורי מורשת

אני, אסתר, נולדתי בשנת 1974 ועליתי לארץ בשנת 1989 יחד עם בעלי יוסף ועם שני ילדי: אלונה ואדייק.

כשהגעתי, בתחילה לא היה קל. הגענו לארץ שונה מאוד מברית המועצות. הארץ הייתה בעיני עם אקלים מאוד שונה והתרבות מאוד שונה, ולכן בהתחלה היה קשה לנו להתמזג ולהתחיל הכל מההתחלה. אחרי זמן מה, מצאתי עבודה, מורה בבית ספר. הייתי מורה לחינוך מיוחד, ומיד לאחר מכן בעלי יוסף קיבל תפקיד גם כן בבית הספר, מורה למתמטיקה.

היה לי סיפוק גדול לחנך ילדים אלו, לעזור להם. אפילו שעבדתי באוקראינה בחינוך רגיל ובגני חובה. בהתחלה היה קשה לי לעבוד בחינוך מיוחד, אך מהר מאוד התרגלתי לכך ואני חושבת שנהניתי אתם כמו שהם נהנו איתי. הבית הראשון שגרנו בו היה דירה שכורה שעזרו לנו למצוא מכרים. דירה קטנה ומעט צפופה, אבל היא שירתה אותנו היטב. אחרי כמה זמן התרגלנו לאקלים, למנהגים החדשים, ולשפה החדשה.

מכתב חשוב: 

במהלך חיי באוקראינה נשלח אליי מכתב, אשר הגיע מאוקראינה, מהעיר צ'רנובצ'י לעיר מוגילב. ושלחה אותו סבתא שלי לדודות שלה.

ברית המועצות שלטה באותה תקופה אז ולא היה באפשרותי לצאת מאוקראינה.

מדובר במכתב אישי שהיה נהוג בזמנים ההם (שנות 1950) לרשום ולשלוח על גבי תמונות.

המכתב נכתב בשנת 1950 חודש אוגוסט (2081950). לקח למכתב להגיע בערך 14 יום ובמשפחה זה נמצא בערך 70 שנה.

באותם זמנים היה נהוג לשלוח מכתבים על גבי תמונות אישיות ולשאול לשלומם של קרובי משפחה וגם לעדכן בשלומם של אלה ששלחו את המכתב. זה היה סוג של מזכרת וברכה לקרובי המשפחה.

הדמויות המוזכרות במכתב הם סבתא שלי, אני, אח שלי וגם קרובי המשפחה שהיא דורשת בשלומם. כולם קרובי משפחה. כותבת המכתב היא סבתא שלי. זמן קצר לאחר מכן אמא שלי נפטרה וזה הזיכרון האחרון שנשאר לי ממנה.

יש פרטים מעניינים במכתב, למשל: שימוש בתאריכים כתובים בספרות רומיות, סיום של מכתב עם ציור קטן, כמו פרח, במקרה שלנו, וסיום בחתימה אישית.

אני מאוד מתגעגעת לאמא שלי שאיבדתי אותה בגיל צעיר מאוד (5) וכול פעם שאני מסתכלת בתמונה אני נזכרת בה.

חפץ היקר לליבי:

כשעליתי לארץ הבאתי עימי פסנתר מאוקראינה ועכשיו הפסנתר נמצא אצל הנכדים שלי.

הזוית האישית

טלי ויונתן: הסיפור תועד והועלה במסגרת תכנית הקשר הרב דורי בשכבה ז' כחלק מעבודת השורשים, בביה"ס מקיף יא באשדוד