מאגר סיפורי מורשת

שמי עדן, אני משתתפת השנה בתכנית הקשר הרב דורי, במסגרתה אני מתעדת את סבתי יבגניה רויט (שם נעוריה: פוסטילניק). סבתא יבגניה נולדה וגדלה באוקראינה בעיר חרסון. בשנת 1989 החלו לסבתי מחשבות שונות על שורשיה, על יהדותה ועל ישראל. באותו הזמן, אירועים שונים של אנטישמיות קרו באוקראינה, גם קרוב למקום מגוריה, דבר שגרם לה להרהר רבות על הימצאותה בחברה שכזו. היא הבינה שמשפחתה תהיה מוגנת יותר במדינה אחרת. יהודים רבים באוקראינה שהרגישו מותקפים היגרו לארצות הברית. אך סבתי רצתה לעבור אך ורק למדינה יהודית. סבתי מספרת כי חשבה שבארצות הברית הם גם ירגישו זרים, אך במדינת ישראל ישתייכו. היה לה גם רצון שמשפחתה תתקרב לצד היהודי שבהם ושיקבלו על עצמם את הזהות היהודית.

למרות שהייתה בטוחה שהיא רוצה לעלות לארץ ישראל היו גם חששות. סבתי כבר הייתה בת 38, לעבור למדינה חדשה, עם ילדים זה לא דבר פשוט. מדובר בלהתחיל חיים חדשים מאפס, להשתלב מחדש בחברה, למצוא עבודה בתחומה, ללמוד שפה זרה לגמרי, מנהגים שונים. ילדה הבכור, דודי, היה כבר כמעט בן 18, הוא כבר אדם בוגר – האם הוא יצליח להשתלב במדינה חדשה? ואבי היה כמעט בן 14, האם יצליח ללמוד ולסיים את לימודיו בישראל? למרות כל החששות, סבתי ומשפחתה החליטו בתור משפחה שהם רוצים וצריכים לעלות לארץ ישראל.

בשנת 1990, ב-14 באוגוסט סבתי ומשפחתה הגיעו לארץ. המסע לא היה פשוט. כבר ביציאה מביתם היה קשה לסבתי לצאת מהבית, למרות שמכרה את כל הרהיטים וביתה עמד ריק היא הרגישה עצב עמוק שלא תראה שוב את ביתה האהוב. יצאו מאוקראינה והגיעו למוסקבה, רוסיה, בעזרת רכבת, ואז רכבת נוספת לבוקרשט, רומניה. מרומניה עלו לטיסה לישראל. במטוס, הורגשו רגשות מעורבים. שמחה וחששות ביחד, שמחה בזכות ההתחלה החדשה אך חששות כבדים לגבי התאקלמות במדינה חדשה.

כשנחתו, הגיעו לקריית גת, לדירתם. סמוך לבניין מגוריהם, סבתי מספרת כי היו דיונות רבות, שטחים לא בנויים גדולים, ערימות של זבל ברחובות, – והיא החלה לחשוש. היא אמרה לעצמה: "אלוהים, לאן הבאתי את הילדים שלי". בסופו של דבר, הם גרו שם בדירה לתקופה של שנה. כאשר הגיעה לארץ, סבתי מספרת כי הרגישה שהכל שונה, אך לא בהכרח לרעה – כן, השפה הייתה קשה ללמידה, אך האנשים היו נחמדים יותר אחד אל השני, טובים יותר ומשפחתיים יותר. סבתי מציינת גם כי פחדה מהאקלים החם, אך בפועל היא ומשפחתה התרגלו לכך במהרה. סבתי ומשפחתה למדו עברית דרך האולפן.

לאחר כשנה בארץ, סבתי הרגישה כי היא התרגלה לארץ, אך לא מרגישה עדיין בבית, עם זאת היא שמחה שהיא לא באוקראינה. לאט לאט עם הזמן, גם משפחתה המורחבת, חבריה וסביבתה היהודית מאוקראינה הגיעו לארץ, דבר ששיפר את השתייכותה לישראל ואת הרגשתה הכללית. דודי בן ה-18 החל ללמוד עם הגעתם לארץ במכללה טכנולוגית ולאחר מכן התגייס לצבא, ואבי בן ה-14 החל ללמוד בבית ספר ישראלי. סבתי הייתה מהנדסת ברוסיה אך עבודתה הראשונה בישראל הייתה במפעל טקסטיל, בו עבדה כחמש שנים. זהו לא היה מקצועה המקורי, והיא הרגישה את הגעגוע והרצון לחזור להנדסאות. לאחר חמש השנים במפעל חזרה למקצועה המקורי, ועבדה במשך 24 שנים בהנדסאות תנועה, היא אהבה מאוד את עבודתה. עם הזמן, סבתי הכירה חברים רבים, לאו דווקא דוברי רוסית, היא הכירה אותם בעבודתה ובטיולים מאורגנים שונים בארץ ומחוצה לה.

במשך 33 השנים האחרונות של סבתי בארץ, היא לא חזרה לאוקראינה לאף ביקור. משפטה האחרון בראיון שלי איתה היה, שלמרות כל הקשיים שחוו, כל החששות וכל דבר בתחילת המסע בישראל – היא לא מתחרטת שהגיעה. הדבר היחיד שנשאר לה מאוקראינה הן תמונות ולטענתה זה הדבר היחיד שחשוב באמת שהביאו מאוקראינה.

הזוית האישית

עדן הנכדה המתעדת: נהניתי לחקור ללמוד ולהקשיב לסיפורים על השורשים שלי ושל משפחתי. במיוחד נהניתי לראיין את סבתי ולגלות דברים חדשים מילדות הוריי ושורשי. סבתי נהנתה לענות על כל השאלות ושיתפה איתי עוד סיפורים מצחיקים.