מאגר סיפורי מורשת

נולדתי בשנת 1947 בעיר דז'רז'וניוב בדרום פולין. שם משפחתי לפני הנישואין היה אוקסנהורן ומשמעותו קרני שור. בבית הוריי דיברו פולנית ויידיש. סבי ישראל ז"ל וסבתי חנה ז"ל, הורי אבי, נספו בשואה לפני שנולדתי וכך גם סבי משה ז"ל וסבתי ריבה ז"ל, הוריה של אימי. לאבי שלמה ז"ל היו 9 אחים ואחות ולאימי שרה ז"ל היו 7 אחים ו-3 אחיות. כולם נספו בשואה, פרט לבת דודתי מצד אמי, ברכה.

כשפרצה מלחמת העולם השנייה אבי ברח לרוסיה וגויס לצבא האדום והיה שם במשך כל תקופת המלחמה. אימי היתה אישה צעירה בגיל העשרים וגם היא ברחה לרוסיה ולקחה עימה את בת אחותה הגדולה, ברכה שהיתה בת 12. בשנות המלחמה עבדה אמי במעון ילדים ובכסף שהרוויחה הצליחה לקיים את עצמה ואת ברכה שבעקבות כך הצליחה לסיים את לימודיה בתיכון.

בתום המלחמה חזרו הוריי לעיר הולדתם מיזריץ' – עיר יהודית גדולה ומצאו עיר חרבה. הם גילו שכל בני משפחתם אינם בחיים. לאחר שנה נישאו הורי ועברו לדז'רזוניוב והקימו משפחה. אני נולדתי, ואני קרויה על שם סבתי מצד אמי. שנתיים אחר כך נולד אחי ישראל הקרוי על שם סבי מצד אבי. לפרנסת המשפחה אבי עבד במפעל לייצור מברשות ואמי היתה עקרת בית וטיפלה בי ובאחי. גם בת דודתי ברכה חזרה עם אמי לפולין והחלה ללמוד רוקחות באוניברסיטה.

בשנת 1957 עלינו מפולין לישראל, אבא שלמה, אמא שרה, אחי הצעיר ישראל ואני, כחלק מעליית גומולקה, שהייתה העלייה החוקית הראשונה מפולין הקומוניסטית למדינת ישראל לאחר השואה. הנשיא בפולין באותן השנים נתן אשרות יציאה מפולין ליהודים בתנאי שיעלו לישראל. ברכה נשארה עם משפחתה בפולין ועלתה מספר שנים אחר כך.

נסענו ברכבת מעיר הבירה ורשה לנאפולי, איטליה. ברציף בנאפולי מכרו בובות מיוחדות מפורצלן לבושות בשמלות מרהיבות. אמא שלי קנתה לי בובה, שמרתי עליה מכל משמר. לא הוצאתי אותה מהקופסא. לאחר שהייה של שבוע בנאפולי הפלגנו לישראל במשך כשבוע ימים. ההפלגה היתה קשה, הים היה סוער, בכי וצפיפות. ישנו על דרגשים בבטן האוניה יחד עם המזוודות שלנו ומטען נוסף שלנו נשלח בנפרד בים.

הגענו לחיפה בלילה, מרחוק ראינו אורות מהבהבים והוריי התרגשו מאוד. עוד באותו הלילה הועברנו במשאית לקריית גת יחד עם משפחה נוספת שהכרנו עוד מהבית בפולין. הגענו לקרית גת ושיכנו אותנו ישר בפחונים וזה היה קשה מאוד. הוריי היו המומים מהתנאים הקשים ולקח להם זמן להתאקלם: בחורף היה קר ובקיץ חם, ישנו כולנו באותו החדר, השירותים היו  בחוץ ומשותפים לכולם, התקלחנו בגיגיות, לא היה חשמל, השתמשנו בעששיות.

אני מצאתי נחמה בבובה שלי ושמחתי שיש לי אותה ואז אמא שלי רצתה לקנות מקרר על קרח ומכרה את הבובה שלי. זה היה מפח נפש גדול. אמא שלי הסבירה שאין ברירה ואני קבלתי את רע הגזרה.

אבי עבד בסולל בונה ובנה מבנים רבים בקרית גת ואמי היתה עקרת בית. חיילות הגיעו ללמד אותנו בפחונים. למדנו כולם יחד ללא חלוקה לגילאים ועם הזמן חילקו אותנו לפי קבוצות גיל. לימים בנו במקום הפחונים מבנים המכונים רכבות, ושם גרנו כ 5 שנים עד שעמידר נתן לנו בית. שם התגוררה משפחתי עד שהורי נפטרו.

למדתי בבית הספר היסודי שפרינצק, ובכיתה ה' עברתי לבית ספר עליות ושם למדתי עד סיום התיכון. השתלבתי בחיי החברה והיה יותר קל. בבגרותי, למדתי בבית ספר לאחיות בתל השומר, שירתי בצה"ל כאחות בחיל רפואה. בזמן שירותי הצבאי הכרתי את בעלי דוד ובשנת 1969 התחתנו וגרנו בשיכון הרופאים בבית החולים תל השומר, בו עבדתי כאחות ושם גם נולד בני הבכור דרור. בשנת 1972 חזרנו לקרית גת, ובשנת 1973 נולדה ביתי יעל ובשנת 1981 נולדה ביתי מיכל.

ומאז ועד היום אני מתגוררת בקרית גת. כל אותן השנים עבדתי כאחות טיפת חלב בקהילה עד שפרשתי לגמלאות.

הזוית האישית

זיו: נהניתי מאוד לעבוד עם סבתא, שמעתי סיפורים שלא שמעתי מימיי. ואני רוצה לאחל לסבתא שלי בריאות ואריכות ימים. סבתא ריבה: אני נהניתי מזמן האיכות עם נכדי היקר. שיהיה בריא ומאושר.