מאגר סיפורי מורשת

שמי אמילי לוי ואני סבתא של ירדן, נולדתי בעיר תוניסיה בעיר הבירה תוניס, בשנת 1937.

הילדות שלי היתה ילדות טובה, סיימתי את בית הספר היסודי, ולמדתי בבית הספר "אליאנס" בעיר הבירה תוניסיה. אני אחות בכורה לשני אחים צעירים (חנה וניסים) ואח אחד נוסף שנפטר.

בשנת 1948 כשהודיעו לנו שקמה מדינת ישראל, מיד אחרי הכרזת בן גוריון, היתה התרגשות רבה וגדולה . אבא שלי שהיה סוחר בדים בתוניס, חלם להגיע  לארץ ישראל. אבי יוסף יצר קשר עם הקהילה היהודית, שהציעה לנו לעלות לארץ ישראל, ובשנת 1951 שלחו אותנו באוניה "גלילה", אל מחנה הפליטים "ארנס" במרסיי.  המחנה נמצא בדרום צרפת, וזכה לכינוי "מחנה היהודים", על שום אלפי היהודים שעברו בו. במחנה הפליטים בצרפת ריכזו את כל העולים. התנאים היו קשים. חיינו כחצי שנה במחנה ארנס, ואחרי חצי שנה עלינו באנייה לארץ ישראל. אני זוכרת שהיו עולים רבים, והיתה צפיפות רבה.  בשל כך הרבה מאד עולים חלו במחלות.

עלינו  ממרסיי לישראל, והספינה עגנה בנמל חיפה. אותנו לקחו ל"שער העלייה" ומשם העבירו אותנו לאחר זמן קצר במשאיות, למעברת צפת. במעברה, התנאים היו מאד קשים, וגרנו בבית עולים במרכז צפת. ליד המגורים היו בית ספר ומכולת. לאחר זמן קצר, העבירו אותנו למעברת צמח, בעמק הירדן, ומהמעברה עברנו לשכונת "אחווה" בטבריה. אני זוכרת שלא היה כלום בעיר טבריה, מלבד מלון אחד בודד. חיינו ממש ב"תקופת הצנע" בישראל ולא היה מה לאכול.

כנערה עבדתי בקיבוצים, בקיבוץ מעגן בקטיף, בשער הגולן, ובקיבוץ עין גב, במפעל לסרדינים, מול גבול סוריה. לאחר שעות העבודה בקיבוצים, למדנו עברית.

התחתנתי בגיל צעיר מאד. כשהייתי בת שבע עשרה, הכרתי את בעלי במעברת צמח, בשידוך, ויחד עברנו לגור  במעברת עיר המפרץ בחיפה. נולדו לנו שבעה ילדים והדבר שהיה לי הכי חשוב, הוא החינוך של ילדי. כיום יש לי נכדים רבים ועשרים ושניים נינים.

בעבר, הזמנים היו קשים מאד והקרבתי את חיי למען חינוך טוב לילדי. אני חייבת לציין שחיינו בצנעה, הכספים  אותם הרווחתי בעבודה קשה, היו מיועדים לילדים שלי, כדי שילמדו באוניברסיטה. זה מנע ממני לאכול באופן בריא, ולא הגעתי מעולם למספרה. החינוך של ילדי היה בשבילי הכי חשוב, ושלמתי כסף רב כדי שלילדים שלי תהיה השכלה. היה לי מאוד חשוב שהם יחיו חיים טובים יותר משלי.

לימים עברתי לגור בצור שלום בקרית ביאליק, ובנוסף לעבודתי, התנדבתי בלשכת המשפחה בקרית ביאליק, והיום אני גרה בקרית מוצקין.

חשוב לי מאד להתנדב, ובשנת 1973, במלחמת יום הכיפורים, אירחתי חיילים שהגיעו מדימונה. הייתי היחידה שהיה לה טלפון בבית, והיה לי חשוב שהחיילים שהגיעו לצפון ירגישו בנוח, יתקלחו ויאכלו ארוחות חמות וטעימות. בישלתי אוכל עבור כולם, ודאגתי שכל אחד יצלצל למשפחתו. היה לי חשוב לברך אותם ולתת להם הרגשה טובה. זה היה הסיפוק שלי, להעניק ולתת לאנשים.

בתקופת משבר הקורונה, קיבלתי מכתב הערכה מראש העיר של קריית ביאליק, על התנדבותי למען הקהילה:

כאימא וסבתא, אין גאה ומאושרת ממני שילדי ונכדיי, מקבלים ממני דוגמא לנתינה ולחינוך טוב.

הזווית האישית

ירדן: לדעתי הייתה פעילות מאוד משמעותית ומהנה. למדתי המון על חייה של סבתא שלי, ועל התקופה, ואני רוצה לאחל לסבתא שלי רק אושר בריאות ושימחה.

סבתא מילי: היתה לי חוויה קסומה, להעביר לנכד שלי ירדן את סיפור חיי.