מאגר סיפורי מורשת

שלום שמי בטי רויזנברג, ואני סבתא של גבריאל. גבריאל ביקש ממני לספר סיפור על חלק מחיי. הסיפור של הדור שלי לא כל כך מעניין, כי לסבתות שלי יש סיפורים הרבה יותר מעניינים.

אנחנו גרנו בארגנטינה עד שאני הייתי בת 45, יש לנו בארגנטינה הרבה משפחה ועבדנו במכירה, אבל כל הזמן הרגשנו שיש הרבה פשע וקשה לחיות שם וגם המצב הכלכלי הקשה מאוד הקשה להתפרנס בכבוד. למרות הקושי שיש בלעזוב את המשפחה האהובה והחברים, החלטנו לעלות לארץ עם כל המשפחה כדי לתת לילדים הזדמנות לעתיד יותר טוב. אנחנו עלינו מארגנטינה לארץ בשנת 2002 – אני ובעלי וחמישה ילדים ואחר כך הוריי.

כאשר הגענו לארץ, גרנו במשך חצי שנה במרכז קליטה באשדוד. למדנו באולפן במרכז הקליטה ונהנינו מהים שהיה בקרבת הליכה. כאשר בארגנטינה הינו רוצים לבוא לים הינו צריכים לנסוע שש שעות כדי להגיע ולכן היה מאוד כיף לחיות קרוב לים. כאשר הגענו לארץ לא ידענו עברית, באשדוד יש הרבה רוסים ושומעים כל הזמן דיבור ברוסית. אנחנו חשבנו שזו עברית כי לא הכרנו את השפה.

אני ובעלי עבדנו בניקיון עד שלמדנו לדבר והילדים למדו עברית הרבה יותר מהר מאיתנו. אימא של גבריאל, ג'יסל, גרה לבד בגיל 19 באשקלון ושם למדה את השפה ומיד נכנסה לאוניברסיטה.

בהתחלה היה לנו קשה ותמיד היה כיף ביחד. הזמן רץ ועבדנו הרבה. פה אני חיה ומרגישה בבית. לאחר שלוש שנים, שלושה ילדים שלי הרגישו שישראל זה לא המקום שלהם וחזרו לארגנטינה וכואב לי בלב. הבת שלי, אימא של גבריאל, נתנה לי במתנה ארבעה נכדים, אני עושה הכל איתם. יש לי בנוסף שבעה נכדים בארגנטינה. החלום שלי שנהיה כל המשפחה ביחד.

הזוית האישית

גבריאל: אהבתי לשמוע את הסיפור של סבתא שלי.

בטי: אהבתי לעבוד אם הנכד שלי.